יומן מסע

הוא אומר לי שזה דווקא טוב התסכול הזה שאני מתלוננת עליו. הרי מתי אני זוכרת את עצמי מסתובבת ככה רטובה ומיוחמת ומוכנה לכל בכל רגע נתון? ( "רוצה למצוץ לי?" "כן!!!" "אולי.." "איש רע!). אני באמת לא זוכרת. להפך, עוד מסתובב אצלי במערכת זיכרון קלוש לפריג'ידיות מוזרה שתקפה אותי לכמה חודשים (ואיתה ההזדמנות המפוספסת ביותר. אנחנו יושבים באיזה סלון ואני הולכת להחליף מוסיקה, מתכופפת אל המערכת ברגליים ישרות וחוזרת לשבת. הוא שולח אותי בחזרה לעמוד כמו שעמדתי, רוכנת לעבר המערכת, רגליים ישרות. הסתכלתי עליו במבט תוהה, מחכה לראות מה הוא רוצה, עד שהוא אומר לי לעשות את הדרך חזרה שוב, הפעם בזחילה על ארבע. לא רציתי, פעם שניה לא רציתי, פעם שלישית הוא אמר לי לחזור לשבת על הספה לידו מברך אותי על העמידות שפיתחתי. בדיעבד הייתי רצה על ארבע עם הלשון בחוץ אל עבר הנעל האלגנטית שלו מלקקת דרכי לכפות הרגליים, מסדרת את השיער בצורה שיהיה לו נוח לתפוס.) , אז בעצם מה שקורה הוא שאני עוד חבה לו תודה על החזרת הליבידו שלי לחיים.
אני שוכחת את עצמי, מפליגה בחופש הזה של להיות אחרי השלושים לאוקטובר, כבר אין דבר שהוא בבחינת מים אסורים ואני חוזרת לסורי בהשתעשעות ובבדיקת הגבולות שלו, שוכחת שהוא לא שוכח את עצמו, שומעת אותו בטון ביקורתי שואל אם התחלתי להרשות לעצמי. אני שונאת את הדרך והמהירות בהן אני מתקפלת לפוזיצית גור חתולים נזוף ויורה "מה פתאום" . בדיוק מה שחסר לי עכשיו שהוא יחליט להשתעשע וידחה את ערב הגאולה עד ינואר. הוא בהחלט נהנה לספור בקול "נווו-במ--בר , ד-צצצצצצ-מ-בר, ינוווו-א-ר. שלושה חודשים מותק שלי, את בטוחה במה שאת אומרת?" לא. אני לא בטוחה! להפך. בטוחה שלא. אני רושמת לעצמי לא לנשום נשימה מיותרת (במקרה שלי זה לתת חופש ללשון שלי שכבר סיבכה אותי כמה פעמים עד מעל הראש).
בהמשך הוא מספר לי על הלוקיישן בו יתקיים הערב המדובר (ובא לציון הגואל), מתאר לפרטים את השכונה, הנוף הנשקף מן הדירה, הגודל שלה וקיום של מבחר גדול ומגוון של חגורות. יש גורם בדירה שגורם לי להרתע בצורה כזו שמפלחת את הוואקום שהיחום הזה הכניס אותי אליו. אני מכירה את עצמי. זו תהיה סדנה לגמילה מחרדות ורתיעה. חה חה! כאילו אני אוותר.
הוא ימשיך לאמן אותי באמנות המציצה, שואל אותי איפה אני חושבת שהוא יגמור. "בגרון" אני עונה אוטומטית. מה זאת אומרת?
"ואם לא?, איפה אני אגמור?"
"בתחת?" אני מנסה.
"ואם לא?" הוא מקשה.
"אני לא יודעת. איפה עוד אתה יכול לגמור?!" אני תוהה ברצינות.
"את הבחורה היחידה שלא לוקחת את הכוס שלה כאופציה."

נו באמת. ואיזה טוב זה יעשה? ביקור מקומות שכוחי אל לא עשו עדיין טוב לאף אחד. כמו ביקור באלסקה ממש. הרבה אנשים היו שם, ואפילו חזרו עם חוויות. זה אומר שצריך לקפוץ על המציאה ולנסות בעצמך?
רוב הסיכויים שזה לא יהיה שווה את המאמץ ותישאר עם זין מפוחד מהקור ומאוכזב..