יומן מסע

א, שוויץ.

אני אוהבת את הנוכחות של ירום הודו בחיים שלי, כבר שנה כמעט והוא באמת מכיר אותי בשלושה מימדים, וכשהוא לא בתפקיד המאמן הרשמי שלי במוקדמות אליפות העולם לגרון עמוק הוא גם חבר, ואפילו אחד מוצלח, וכשאני מתייעצת איתו או מקשיבה למה שיש לו לומר (לעולם לא מיותר), או רואה פעם אחר פעם איך הוא צופה אותי צעד אחד לפני שאני חושבת עליו ומבינה שוב ושוב שלהפתיע אותו הוא עניין בלתי אפשרי אני מתמלאת גאווה, אני חושבת שאפשר לקרוא לזה גאווה.
כמו שהילדים מהגן למטה משוויצים איך אבא שלהם הכי גיבור והכי חכם בעולם בא לי להשוויץ גם.


ב, ייחום.

התלוננתי היום על שהפך אותי לחור גברי - ממוקד מטרה ונוזל כל היום.
אחר כך התלוננתי שמישהו שכמעט אהבתי פעם מראה סימנים של נשלט מלמטה או גרוע מזה נשלט מהזין מדבר איתי על הזין אבל אני אוטומטית חושבת על הזין של בעל הדעה.
אני מבינה. הוא נכנע לי, נכנע לעצמו, זה לא זה יותר.
ירום הודו לא נכנע לי ועד שאני לא אשיג את מה שאני רוצה אני לא אהיה באמת מסופקת, וכאן הבור שאני חופרת לעצמי רק הולך ומעמיק : אנחנו לא כוחות וככל שאני מתעקשת ככה הוא פחות מתרכך. ככל שהוא מקשיח אני יותר נוזלת, וכשאני נוזלת אני מנסה שוב, לא ממש שמה לב לסינוני "תיזהרי", שוכחת שבכל רגע החיוך עלול להעלם ואני ארטיב יותר כשאני אראה את שעת הש. מתרחקת.
יש להודות באמת , אני מיוחמת. כלבים מתחילים לרחרח אותי ברחוב.
אני נתקלת בתמונה אחת שמדליקה אצלי נורה וגורמת לגלגלי המוח שלי לעבוד - אנחנו בחוץ, במקום מבודד כל שהוא, אני לבושה "טיפ טופ" , הוא לא משחרר כלום מלבד איזו מחווה בעיניים ואיזה "נחמד", ומסמן לי להתפשט, אני נשארת רק נעולה בנעלי עקב גבוהות וגרביון שחור. הוא מוריד אותי על הברכיים למרות ואולי דווקא כי אנחנו על שביל לא סלול שבטח ישאיר את הברכיים שלי משופשפות כמה ימים,ויקרע לי את הגרביון, ומוביל אותי על ארבע עד למקום בו יהיה לו נוח לשבת, שם הוא מסמן לי להזדקף. אני יושבת בגב זקוף על הברכיים, ברגליים מפושקות , הידיים מאחורי הגב והמבט מושפל, לא מעזה להסתכל למעלה מקו הברכיים שלו. הוא נעמד מולי ואני אוטומטית מנסה לשלוח את הפה כדי למצוץ, אבל הוא מסיט לי את הפנים עם הברך תוך כדי שהוא מפשק לי עד כאב את הרגליים עם כף הרגל כדי להסביר למה הוא מתכוון כשהוא אומר "חור" ו"זמין" באותו משפט כשמכוון אלי. הוא לא עושה שם יותר מידי, יושב על איזה סלע, קורא באיזה ספר,מידי פעם מקריא לי קטעים שאני אוהבת. הוא מתעסק בהרבה דברים מסביב חוץ ממני ואין לי מושג לגבי הזמן שעבר ואני בפוזיציה הלא נוחה הזו עם האבנים תקועות בברכיים והדם שלא זורם בצורה סדירה לרגליים.
פתאום אני שומעת "כמה את רוצה למצוץ לי?"
מעולם לא אהבתי למצוץ אבל אני עונה שמאד,שאין דבר שהייתי רוצה יותר מלהרגיש את הזין שלו שנכנס דרך הפה ואת האצבעות שנכנסות דרך למטה נפגשים אצלי בקיבה. הוא מאשר לי לצאת מהפוזיציה שאני נמצאת בה רק כדי שאוכל לרדת על שש ולהדביק את הלחי לרצפה מלאת האבק והאבנים, אני מרגישה את הסוליה של הנעל שלו מלטפת לי את הפנים ואת הקול שלו שיורד מכמעט מטר תשעים מעלי שואל אותי אם אני חושבת שמגיע לי למצוץ. לא.
"חור, לזה התכוונת כשביקשת למטה? אה חור? אני לא שומע חור. את לא זוכרת איך מדברים, חור?, מה את רוצה חור? את רוצה לגמור, חור. הבנתי. יש לך עוד זמן חור אבל את מוזמנת לנסות."
הוא מישר את הרגל ומאפשר לי להתיישר.
"נו, חור. קדימה. אין לי את כל היום עד שתזיזי את עצמך לכאן?"
הוא יושב בצורה כזו שתאפשר לי לאונן לו על הרגל, ואני לא מעזה להסתכל אליו מתחילה להשתפשף עליו.
"את מרטיבה לי את המכנסיים חור, בזהירות. תגידי, איך זה למלא כל דבר מלבד השימוש שלך?, חור משומש ללא שימוש. משעשע. קדימה מותק שלי, תראי לי איך את גומרת."
ואני מנסה לגמור, ולא מצליחה, ואם לא אגמור עד הזמן שיקציב לי אצטרך להמתין לפעם הבאה, אני מתרכזת עד הזעה, מזדיינת ברגל שלו, על סף בכי, כמעט מיואשת מהקלות בה הוא קורא בספר בעוד אני מתחילה לאבד את הריכוז ומקבלת את האורגזמה הכי חלשה ועלובה שחויתי מימי.
הוא מזכיר לי אורגזמות מדהימות שחוויתי בעזרתו ובכך מזכיר לי שוב שאני לא יכולה לו. הוא לא נמס אלי. זו הדרך שלו ואין אחרת ולי נותר אלא לקוות לחסדיו.
אני עוד מטר למטה.


ג, כל חור בלילה שחור

חור משומש - שם עלוב מבזה בוטה ומשפיל.
אני יודעת,זו הסיבה שהוא נבחר לי.

טבלת יאוש.

בהחלט יאוש.
אנחנו מדברים הרבה לאחרונה, יש משהו מקסים בבקשה הבהמית הזו בגוף שלישי לפתוח בשיחה, יש משהו מרטיב בדרך בה הוא גורם לי להרגיש שהוא עושה לי טובה שהוא מאשר.
האיש מכיר אותי כמעט שנה לאורך לרוחב ולעומק (בעיקר).
קרא אותי, (קרע אותי), הפנים את הוראות ההפעלה, ושמר את תעודת האחריות, ואני כמו פתיה נופלת כל פעם מחדש. לעיתים אני אוהבת את הנפילה הזו, את הפעימה החסרה במהלך אמנות הטיזינג שאני מטיבה בה לכת, לפעמים מתחשק לי לדפוק את הראש בקיר ולשאול את זה שעשני למה עשני כה מטומטמת. הרי הטירון הירוק ביותר יודע שלשאלות קשות תשובות קשות, ושפחתכם משום מה מתקשה ללמוד שלמעשים מטופשים תגובות קשות.
בדרך כלל הדרך בה אני מתחכמת מקסימה ומעלה חיוך על פני בעל הדעה, היום היא השאירה אותו אדיש, וההסטוריה מלמדת - הוא אדיש אני סובלת.
אני מנסה לשכנע אותו שהעונש שלי עומד להסתיים. אחר כך אני מנסה לשכנע אותו להתחיל לספור בשנות אור, הוא לא משתכנע, אני מתלוצצת שבכל זאת, אי אפשר להאשים את הילדה על שניסתה. "כן" , הוא עונה. "אבל אפשר להעניש אותה" (שוב.). בקצב הזה אני אתחיל לספור בשנים, אבל אולי זה לא נורא, חור זקן הוא חור גמיש יותר. כן. זה בטח ינחם אותי.
הנורא ביותר הוא שפלטתי שלא באמת עקבתי ואני לא זוכרת מתי החלה ספירת הימים הנוראיים. כמובן שזו הייתה אחריות שלי, וכמובן שאין לי מושג.
הוא אומר שיש לי שלושה שבועות. אם אני לא בטוחה אז עכשיו זה זמן מצויין להתחיל לספור מחדש.
אני פותחת בהיסטריה תיעוד שיחות לנסות ולדלות קצת מידע. והוא - "אם תצליחי לשחזר - יוקל לך." , מחייך. אני - "לא! במחילה! אנא! רחום וחנון אתה" דומעת, ומתחילה לשחק בשרלוק ולנסות לחשב לפי חגים ומועדים, ואז בבינגו (25 לחודש! לא , לא! 29 לחודש! )
"את בטוחה?"
"לא!" (רחמים.. )
מיואשת ומבינה שלא תהיה לי פירצה לבריחה אני שואלת מתי יוצא עוד שלושה שבועות
זה ה30 לחודש.
מובסת אני מסכמת - מכיון שלא ארשה לעצמי לשקר לך, ואני לא אהיה בטוחה בתאריך, בצער רב וביגון קודר אני מכריזה על ה 30 לאוקטובר כעל היום בו אגאל, בהנחה כמובן שלא אענש עוד.

הוא מקבל, וממליץ על טבלת יאוש.
להלן - חתיכת יאוש.
21 ימים טו גו.

מעורר השטפונות.

קמתי היום בבוקר בתחושה מוזרה, מרגישה לחות בין הרגליים שלא ממש אופיינית לי. אצלי זה בדרך כלל קורה בערב, הבטן מתחילה לדגדג והקרקס מתחיל. ודאי שקרקס. למה קרקס? ראיתם פעם חור מנסה להתענג? נסו לצייר את זה רגע בדמיון, זה מגוחך.
אני מנסה לחשוב אם התעוררתי נוזלת מהשיחה אתמול, אבל לא ממש היה בה כדי לגרום לי להתקע על זה לילה שלם של שינה.
יכול להיות שזו הנוכחות שלו שמצליחה לעשות לי את זה, כי מבלי לחשוף פרטים מיותרים אני יכולה לספר שזה כבר קרה.
אני נזכרת שחשבתי על הפעם ההיא שישבנו באוטו באמצע הלילה מתעסקים בענייננו ופתאום הטון שלו הפך רציני ומסמן לי לאסוף את איברי (שבאמת היו פרושים בכל מקום) ולעבור לשבת על הברכיים.
זה היה באויר כבר שעתיים ופתאום הפחד המהול ציפיה מילא אותי בבת אחת עד אפס מקום.
אני זוכרת משפטים כמו "בואי תראי לי מה את יודעת לעשות, כלבה.", צקצוק עם הלשון ופסיקה שצריך ללמד אותי את העבודה. הוא לא סיים את המשפט ודחף לי את הראש למטה. תיכף הרגשתי טובעת ובכל זאת משתדלת לקלוע לאן שרצה, ופתאום הטלפון מצלצל.
אני חור שמגיע מבית מנומס אז הפסקתי כדי לתת לו לדבר, והוא מסמן לי עם האצבעות להמשיך ושזו הייתה טעות.
אני נחנקת, מוצצת, והוא עסוק בשיחה. משהו על ענייני עבודה ופגישות משעממות. יכול להיות שהיו שם גם קצת דיבורי כדורגל.
אני נעלבת שם ומתחילה לתכנן תכניות התנקשות אבל ממשיכה, מנסה דרך אחרת ולהתעלות על עצמי כדי להסב את תשומת הלב שלו, אבל ללא הצלחה.
כשהוא מסיים את השיחה מושך לי את הראש למעלה מהשיער ושואל באדישות "כלבה, או חור?"
עניתי חור עוד לפני שידעתי שיגיע יום ובזה יסתכם מה שאני. הוא מציין שעניתי נכון.
הוא ממשיך באדישות ואומר שהוא מעוניין להרגיש את הזין שלו מגרד לי את השקדים (ואני מבינה שזה לא הזמן להתחכם באם עשיתי ניתוח להסרה או שלא). את חלל הרכב ממלא הקול שלו בקריאות "חור". זה מהדהד ואני מנסה לזכור לא להפסיק. רק לא להפסיק.
מלאת רוק דמעות ותחושת עלבון אני ממשיכה. כואב לי הגרון. אני מתחננת בשקט שיפסיק. הוא בודק אצלי בין הרגליים וקובע שאני רוצה עוד וממשיך. אני מתפתלת ושורטת אותו, והוא דוחף לי את הראש עמוק יותר עד שאני נכנעת לחנק ומקיאה.
אני נשארת להישען עליו, מכוסה בי ובו ובהרבה מסביב.
מרגישה איך נפער בי חלל שמוחק את התוכן ומשאיר ממני רק קווי מתאר, שקופה . חור.


"אני לא מתערב לך באוננות מותק שלי, בינתיים,
ואני גם לא מקציב לך זמנים. בינתיים"

תודה

אה. אני גם יכולה להזדיין כאוות נפשי. הוא יודע שזה לא יספק את מה שבוער בי שמבקש רגע הפוגה.

ירומוש (אתה נקרע מצחוק), מותק שלי, אולי תקצר לי שליש (בעונש) על התנהגות טובה?






[גילוי יותר נאות מנאות כזה לא תמצאו:
אני בחורה ברת דעה ברת בחירה עובדת ומנהלת חיים בצורה ראויה לציון, ושולטת מדופלמת בסביבה.
אני כאן כי אני רוצה להיות כאן (אם הפוסטים עד עכשיו לא הסבירו את זה), כי זה עושה לי טוב.
כי אני נשלטת ומסב לי אושר שלא מתקפלים תחת מבטיי המתריסים ומחשופי הנדיבים.
עזבו אתכם אושר. זה מרטיב אותי בצורה שאני שוקלת להסתובב עם טמפון באופן קבוע ומריחה מייחום רוב שעות היממה.
אין צורך להחלץ לעזרתי או לנסות להאיר לי את הדרך.
אז לכל הדואגים, תודה אבל לא תודה.]

נורא משעשע אותי לשבת בבית קפה תל אביבי באמצע היום ולדבר על המהות החדשה שלי כאילו אני מסבירה בהתלהבות על הספר האחרון שקראתי.
פ. ואני יושבים על כורסאות די נוחות, מעלינו הייטקיסט (אני מנחשת), לידינו שוטר והדייט לצהריים (מאהבת, אני מנחשת), ואני מרגישה כאילו כולם מקשיבים רק לי, בשקיקה. (פרנואידית. לא מנחשת). אני לא מעזה לספר לו על השם שנבחר לי, בקושי על המהות.
אני לעולם לא משתפת בפרטים של מה שעובר עלי, אבל זה גדול, אני צריכה לפרוק, והוא מבין, זה לא שחוויתי מישהו אי פעם שהיווה לי קונטרה הולמת, או אתגר.
פ. לא מבין למה אני צריכה את זה, אבל אני נרגשת, בין מציצה של הקש עם הקפה הקר להקדמת קנה לושט מרוב צחוק אני רצינית כשאני אומרת שזו הפעם הראשונה שאני נתקלת באגוז קשה לפיצוח, לראשונה בחיי אני עומדת חסרת אונים, נטולת כל נשק או אסטרטגיה מוכרת.
פ. אומר שזה פשוט. צריך להקשיב לי מעט ולהבין את שתי נקודות התורפה שלי, שימוש נבון בהן יהפוך אותי לפלסטלינה (תוספת שלי).
כנראה שאף אחד קודם לא חשב על זה.

בערב אני מספרת על זה לירום הודו (אני עוד מנסה להבין איך לקרוא לו, הוא לא מאסכולת "אדוני")
הוא מספר שעבר אצלי בעבודה, אני מתפלצת לחשוב מה היה קורה, ומודה לאל שלא הייתי. התקף לב לא מיטיב עם עור הפנים.

כל אחד אחר היה פותר את זה בחמישים מכות קיין.

אני מלכתחילה ידעתי שלבקש דווקא ממנו את ההתנסות הו תהיה הדבר הכי הקשה שיקרה לי בזמן הקרוב, אני אנשק את האדמה שמתחת לבלטות של הריצפה במקום הכי נמוך שהצליחו אי פעם לחפור, אני אתפלל לעינויים פיזיים מהסוג שנחשבו באינקוויזיציה לסאדיסטיים מידי, אני אתחנן לצאת והוא רק ישאל "עד כמה את נהנית, מותק שלי?" ואני אהנהן ואחשוב בקול על למה לעזאזל מכולם בחרתי בו.
הוא יעמוד שם באלגנטיות שלו וישאל למה אני לא פורשת אם זה כל כך קשה לי,הבערה בפנים תהיה קשה מנשוא והרטיבות בין הרגליים תהפוך לנזילה.,
אני הבאתי את זה על עצמי.
סשן השפלות אני רציתי.

אני חור משומש. נעים מאד.
השם הזה לא הוענק לי, אני בחרתי אותו.
ליתר דיוק ניתן לי דד ליין של יום אחד להציע מספר אופציות עם היתר להתייעץ.
התנאים הם שהסשן יוענק לי כשאהיה ראויה לו, לפי החלטתו, בינתיים צברתי שלושה שבועות של עיכוב כעונש.
אני צריכה לעבור לדבר בגוף שלישי.
הוא מכיר אותי, יודע שאין מצב כזה שאני מצליחה לעמוד בזה. אני גאה מידי, חלודה מידי, מיומנת מידי בלהשיג כל מה שאני רוצה במחיר של עפעוף סקסי וצחקוק מבויש. לקשים לפיצוח ביניהם אני מוסיפה קצת סומק טבעי בלחיים.

אתמול בערב יצאה החור לבלות ולשכוח מתלאות השבוע, לא ממש זוכרת מה היה בערב, שורה תחתונה שלחה לירום הודו הודעה כתובה, בדיעבד יודעת שכנראה הסוג הזה של מחויבות הציל אותי מסקס עם האקס.
שורה תחתונה יותר – לא יאה לחור במעמדה לשלוח הודעה לירום במעמדו בשעה שכזו.
התוצאה- החור צריכה להמציא לעצמה עונש.
החור מציעה עונש שנדחה על הסף.
הוא לא מתכוון לעזור לי, או לכוון אותי. הוא מעביר אותי מסכת התעללות שגורמת לי לבעור. מוציא לי את המיץ. אני לא מסוגלת להישיר מבט אל המסך.
הוא מסביר לי מטרת העונש. הוא מסביר לי למה אני לא אזכה למצוץ לו. אני מצטערת כאילו גרון עמוק הוא משהו שאני חולמת עליו בלילות.
אני מנסה עליו את הלהטוטים הנשיים שלמדתי בעזרתם לסובב את הראש למי שרק ארצה
והוא באלגנטיות מסביר לי שזה לא עובד.
"איך זה להרגיש שהנשק הכי חזק שלך חסר משמעות ?"
אין לי אויר
המיניות שלך איבדה את הכוח שלה. החורים שלך לא מביאים אותך לשום מקום מולי. איך זה מרגיש ?"
אפסי.
זה עובד לו, אני שני מטר מתחת איפה שהייתי קודם.

מכולם בחרתי דווקא אותך. ימח שמך. אחרים היו סוגרים עניין בחמישים מכות קיין.

כנראה שזה דווקא בגלל שאני לא רק שלו, ודווקא כי הוא מפרגן לי זיונים והתנסויות, ודווקא כי הוא לא משתלט, ודווקא כי כל דקה שאני שם מזכירה לי שאני שם מרצוני החופשי, יכולה בכל רגע לקום וללכת, וזו אני שמבקשת את הרשות להישאר.
אז ביקשתי ממנו התנסות שתוציא את המעיים שלי להתאוורר בחוץ.