יומן מסע

א, שוויץ.

אני אוהבת את הנוכחות של ירום הודו בחיים שלי, כבר שנה כמעט והוא באמת מכיר אותי בשלושה מימדים, וכשהוא לא בתפקיד המאמן הרשמי שלי במוקדמות אליפות העולם לגרון עמוק הוא גם חבר, ואפילו אחד מוצלח, וכשאני מתייעצת איתו או מקשיבה למה שיש לו לומר (לעולם לא מיותר), או רואה פעם אחר פעם איך הוא צופה אותי צעד אחד לפני שאני חושבת עליו ומבינה שוב ושוב שלהפתיע אותו הוא עניין בלתי אפשרי אני מתמלאת גאווה, אני חושבת שאפשר לקרוא לזה גאווה.
כמו שהילדים מהגן למטה משוויצים איך אבא שלהם הכי גיבור והכי חכם בעולם בא לי להשוויץ גם.


ב, ייחום.

התלוננתי היום על שהפך אותי לחור גברי - ממוקד מטרה ונוזל כל היום.
אחר כך התלוננתי שמישהו שכמעט אהבתי פעם מראה סימנים של נשלט מלמטה או גרוע מזה נשלט מהזין מדבר איתי על הזין אבל אני אוטומטית חושבת על הזין של בעל הדעה.
אני מבינה. הוא נכנע לי, נכנע לעצמו, זה לא זה יותר.
ירום הודו לא נכנע לי ועד שאני לא אשיג את מה שאני רוצה אני לא אהיה באמת מסופקת, וכאן הבור שאני חופרת לעצמי רק הולך ומעמיק : אנחנו לא כוחות וככל שאני מתעקשת ככה הוא פחות מתרכך. ככל שהוא מקשיח אני יותר נוזלת, וכשאני נוזלת אני מנסה שוב, לא ממש שמה לב לסינוני "תיזהרי", שוכחת שבכל רגע החיוך עלול להעלם ואני ארטיב יותר כשאני אראה את שעת הש. מתרחקת.
יש להודות באמת , אני מיוחמת. כלבים מתחילים לרחרח אותי ברחוב.
אני נתקלת בתמונה אחת שמדליקה אצלי נורה וגורמת לגלגלי המוח שלי לעבוד - אנחנו בחוץ, במקום מבודד כל שהוא, אני לבושה "טיפ טופ" , הוא לא משחרר כלום מלבד איזו מחווה בעיניים ואיזה "נחמד", ומסמן לי להתפשט, אני נשארת רק נעולה בנעלי עקב גבוהות וגרביון שחור. הוא מוריד אותי על הברכיים למרות ואולי דווקא כי אנחנו על שביל לא סלול שבטח ישאיר את הברכיים שלי משופשפות כמה ימים,ויקרע לי את הגרביון, ומוביל אותי על ארבע עד למקום בו יהיה לו נוח לשבת, שם הוא מסמן לי להזדקף. אני יושבת בגב זקוף על הברכיים, ברגליים מפושקות , הידיים מאחורי הגב והמבט מושפל, לא מעזה להסתכל למעלה מקו הברכיים שלו. הוא נעמד מולי ואני אוטומטית מנסה לשלוח את הפה כדי למצוץ, אבל הוא מסיט לי את הפנים עם הברך תוך כדי שהוא מפשק לי עד כאב את הרגליים עם כף הרגל כדי להסביר למה הוא מתכוון כשהוא אומר "חור" ו"זמין" באותו משפט כשמכוון אלי. הוא לא עושה שם יותר מידי, יושב על איזה סלע, קורא באיזה ספר,מידי פעם מקריא לי קטעים שאני אוהבת. הוא מתעסק בהרבה דברים מסביב חוץ ממני ואין לי מושג לגבי הזמן שעבר ואני בפוזיציה הלא נוחה הזו עם האבנים תקועות בברכיים והדם שלא זורם בצורה סדירה לרגליים.
פתאום אני שומעת "כמה את רוצה למצוץ לי?"
מעולם לא אהבתי למצוץ אבל אני עונה שמאד,שאין דבר שהייתי רוצה יותר מלהרגיש את הזין שלו שנכנס דרך הפה ואת האצבעות שנכנסות דרך למטה נפגשים אצלי בקיבה. הוא מאשר לי לצאת מהפוזיציה שאני נמצאת בה רק כדי שאוכל לרדת על שש ולהדביק את הלחי לרצפה מלאת האבק והאבנים, אני מרגישה את הסוליה של הנעל שלו מלטפת לי את הפנים ואת הקול שלו שיורד מכמעט מטר תשעים מעלי שואל אותי אם אני חושבת שמגיע לי למצוץ. לא.
"חור, לזה התכוונת כשביקשת למטה? אה חור? אני לא שומע חור. את לא זוכרת איך מדברים, חור?, מה את רוצה חור? את רוצה לגמור, חור. הבנתי. יש לך עוד זמן חור אבל את מוזמנת לנסות."
הוא מישר את הרגל ומאפשר לי להתיישר.
"נו, חור. קדימה. אין לי את כל היום עד שתזיזי את עצמך לכאן?"
הוא יושב בצורה כזו שתאפשר לי לאונן לו על הרגל, ואני לא מעזה להסתכל אליו מתחילה להשתפשף עליו.
"את מרטיבה לי את המכנסיים חור, בזהירות. תגידי, איך זה למלא כל דבר מלבד השימוש שלך?, חור משומש ללא שימוש. משעשע. קדימה מותק שלי, תראי לי איך את גומרת."
ואני מנסה לגמור, ולא מצליחה, ואם לא אגמור עד הזמן שיקציב לי אצטרך להמתין לפעם הבאה, אני מתרכזת עד הזעה, מזדיינת ברגל שלו, על סף בכי, כמעט מיואשת מהקלות בה הוא קורא בספר בעוד אני מתחילה לאבד את הריכוז ומקבלת את האורגזמה הכי חלשה ועלובה שחויתי מימי.
הוא מזכיר לי אורגזמות מדהימות שחוויתי בעזרתו ובכך מזכיר לי שוב שאני לא יכולה לו. הוא לא נמס אלי. זו הדרך שלו ואין אחרת ולי נותר אלא לקוות לחסדיו.
אני עוד מטר למטה.


ג, כל חור בלילה שחור

חור משומש - שם עלוב מבזה בוטה ומשפיל.
אני יודעת,זו הסיבה שהוא נבחר לי.