יומן מסע

שבת בערב, הירום על הודו הודיע שהוא מגיע לאסוף ממני משהו בדרכו לעיר הגדולה, ושפחתכם, חור או לא חור יודעת לקפוץ כשהיא מזהה הזדמנות ועוד אחת כזו נוחה ומבקשת טרמפ. ככה. בלי לחשוב פעמיים, בלי לחשב סיכונים, בלי לשקול עלות מול תועלת והרי שבפעם האחרונה הגעתי הבייתה אמנם מהר ורגוע אך עם מפלס תסכול מרקיע שחקים ועדיין בנסיקה, ובכל זאת טרמפ הוא טרמפ הוא טרמפ.
בשבע ועשרה מיהרתי להגיע בדיוק לנקודה שבה אמר לי לחכות רק כדי לראות שהוא כבר שם עם ארבעה אורות מהבהבים עם פרצוף שממתין לפחות חמש דקות, ומוצאת אותי רצה דרך החול כמעט טובעת עם העקבים הגבוהים שנתקעים באדמה. הוא מחייך אלי, מגיש לי את הלחי לנשיקת שלום, האוירה רגועה למדי, אני בסטרס.
נסיעה ארוכה כשאת תוצאותיה של הפעם הקודמת אני עוד חווה ומושכת איתי עד היום, בשעות שלקראת מוצ"ש, ואין באויר שום מתח לחתוך חוץ מאת שלי, דרוכה לכל ניע בפנים שלו, רק שהתצפית שלי לא מניבה תוצאות מרשימות, או תוצאות בכלל, פותחים בשיחה נחמדה,ואני בהיכון לכל דבר שעלול להתרחש, וגורנישט, כאילו לא היו בינינו דברים מעולם. אני נזכרת שכבר לא מעט זמן אני נמנעת מלעשות לו טיזינג כדי לא להעצים את התסכול ומחליטה שבמצב כמו שלי ועוד לידו, כל פיסה של תשומת לב תספיק ומתחילה במופע הג'אגלינג החורי האולטימטיבי - מרימה רגל נעולה בנעל עקב שחורה וסקסית, מרימה רגליים על הדש בורד, מורידה רגל, מתמתחת על הכסא, מפיקה קולות גרגור מתפנקים, מקרבת אליו את הירך שלי ולו רק שיעביר יד במקרה בין ההילוכים, והאיש על תקן נהג השנה מתרכז בכביש, מידי פעם פותח סוגר חלון או מעביר תחנה ברדיו, מסביר לי ברצינות נושאים שעלו ואני לא מבינה בהם.
כבר נאמר וסופר שירום (אני נזהרת) ואני חברים מעבר להתנסות הזו, אבל במצב כמו שלי, ואני מניחה שאם כלבי השכונה מריחים ממני ייחום, גם איש שמודע לכל דבר שקורה בעקבות הקשר בינינו יצליח להריח, ובמצב כמו שלי, אי אפשר לצפות ממני להיות חור מנומס, או חור מאופק. בקושי חור שחור.
אנחנו מגיעים לנקודה בה אני צריכה לרדת ואני מנסה למשוך את הזמן, לא מעזה להציע שימוש בי כי אני כבר תחת אזהרה וסופרת אחורה את הימים לפי דקות, אבל נשארת לשבת, מרגישה כמו ילדה בת שבע עשרה שמחכה שהדייט מהכתה המקבילה ישים עליה יד.
"את יודעת שזה שתמשכי את הזמן לא יגרום לי להוריד לך את הראש למטה כמו בפעם שעברה".
אני לא כל כך מאמינה. אופטימית. חור נוזל הוא חור הוזה מסתבר. אני שואלת שוב כדי לוודא ומקבלת "לא" החלטי, ועוד "מותק שלי, (מבט שלא משתמע לשתי פנים), צאי לי מהאוטו."
שונאת אותו חושבת שלא כדאי לי לומר שדווקא חבל כי התכוננתי כמו שצריך דווקא, נקיה לחלוטין, ולו רק בשביל עשירית הסיכוי שאצליח לפתות אותו, שונאת גם את העובדה שאני יודעת בודאות שהוא יודע שאני מתפתלת, נהנה מזה, והופך חברי הרבה יותר.
אני יוצאת מהאוטו עם הפעם הראשונה שרציתי באמת ולא הצלחתי.
צדק כשהוסיף "יאוש" לטבלה.