יומן מסע

סתיו בחלונות ובלבבי.

לא נותר לי אלא להשלים עם הייחום.
הוא הבטיח לי שהוא תמיד שני צעדים לפני, יודע מה הולך לקרות, צופה מצבים עוד לפני שבכלל עיכלתי את הנסיבות.
בעוד אני עסוקה בלחשב כמה נורא זה חמישה עשר ימים עד לשלושים לחודש הוא מתעסק בניסויים מרתקים בהתנהגות החור המצוי.
"כמה את רוצה למצוץ לי?"
"הרבה"
"נו?"
"אני לא יכולה." (בטח לא יכולה, עוד רגע חופרת בבלטות כדי להעלם.)
"אמא שלך לידך"
"כן."
"הכי משעשע זה שאם אני ממש ארצה את תבקשי את זה בצורה הכי מפורטת לידה".
(שותקת)
"נו?"
"זה נכון, (ימח שמך) , תיזהר ממני"."
"לדעתי היא דווקא תשמח לשמוע שאני לא מרביץ לך אלא רק עושה לך סטאז' באמנות אורלית"
"תיזהר".
"תיזהרי את."
סותמת.
משועשע.

אמא שלי מכירה את ירום הודו בשם ומסיפורים. היא מאד מחבבת אותו, ואחרי השיחה בינינו שאלה למה אני לא מביאה אותו הבייתה, ושאם כבר לחפש לי אחד כזה לחתונה.

אני מתהלכת על ביצים לידו, מסננת התחכמויות, ומשתדלת בכוח לא לחזור בטון של ילדים אחרי ההקנטות שהוא מוריד עלי.
אני מבקשת שירשה לי למצוץ לו שוב, ואם אפשר קצת יותר מהפעם הקודמת, תודה, וסליחה. והוא אומר שכמו שהוא מכיר אותי אני אנסה לסחוט ממנו זיון, ואני ממהרת להפריך, משלימה שוב ובצער עם העובדה שכל חדירה שאני אקבל רק תתסכל אותי יותר ותשאיר אותי מיוחמת ורעבה יותר, ומקור עליה לרגל לכלבי השכונה הוא חוזר על הרעיון של ערב כיף לחברים שלו. אני כבר הופכת את ה"לא" המוחלט ל"לא נראה לי" ו"אולי" , ומקווה שהוא לא ירצה פתאום לממש את היכולת שלו לגרום לי לבקש את כל מה שהוא ירצה לעשות לי.
אני לא מעזה להתווכח.
-

רועדת, על סף יאוש, אני נכנסת לבגדים הכי סקסיים שאני מוצאת בארון. בייבי דול שחור מתחרה תחתוני תחרה שחורים ונעלי עקב אלגנטיות, מריחה מניקיון, על מצעים שרק החלפתי ומריחים סבון כביסה עדין.
אני חולמת על ימים יותר יפים בהם הוא נתן לי כמחווה בין חברים, וסתיו בחלונות ובלבבי. הרוח הנעימה של הערב מדגדגת לי ברטיבות שבין הרגליים, אני נוזלת, מחזיקה סיגריה ביד אחת ומחדירה שתיים רואה בדמיון ערב של סדום לפי הגדרתו, ולמה בעצם שלא יביא שני חברים שיתמקמו כל אחד במקום משל עצמו. אחד בתחת אחד בכוס ואחד בפה. זה בטח אתגר למצוץ בלי שיניים כשקורעים לך את פי הטבעת. אני מצליחה לשמוע אותו מורה לי למצוץ כמו שהוא לימד אותי וחסר לי שאני אעשה לו בושות. הם הופכים אותי לחור משומש פשוטו כמשמעו ואני מצטמצמת. אני מתחננת שם שירשה לי לגמור והם משתעשעים בגוף שלי, משחקים בו, משתמשים עד כדי ביזיון. קשה לי להתחנן אליו לפני שני אנשים זרים, אבל הוראה קטנה שלו ואני מתחילה ליילל את התחינות החוצה, נשמעת לעצמי כמו גורת כלבים עזובה.

הוא צופה אותי שני מהלכים מראש. יודע ששום דבר לא יספק אותי עד שהוא יחליט.
אני לא מצליחה לגמור.
חמישה עשר ימים לפני.