אני והקישקושים שלי

לפעמים, כשאני יושבת לבד, ומתנגן שיר ברקע, המילים שלו משפיעות עלי ( תלוי בשיר כמובן).

כמו שאמרתי באיזה פוסט אחר, עוברת עלי תקופה לא נעימה.
כל חיי שזורים במוסיקה, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי מוסיקה.
למוסיקה יש השפעה חזקה עלי, במיוחד לשירים ולמילים בעלות משמעות עמוקה.
לרוב, כשרע לי אני משתדלת להאזין למשהו אופטימי לרומם את מצב רוחי, הפעם זה לא ככה.
אני שומעת את כל השירים שנגעו לי בבפנים.. כאלה שמספרים את מה שמתחולל בי.
מילים שחודרות כמו סכינים קטנות היישר אל הלב.
הלב כואב, הנשמה בוערת ותחושה של אי וודאות, וחוסר אונים שמתאגדים לגוש חנק בגרון.
מישהו מכיר את זה?
מילים כתער? חודרות את מה שכ"כ ניסית להדחיק.

אני יושבת בעבודה.
שמה פליי ליסט לתפארת.
לוחצת על פליי... ונתקעת על השיר הראשון.
שקעתי בו, למרות שכל מילה ומילה מזכירה לי את כל הגועל שכלוא בי, לא מצליחה להעביר לשיר אחר. השיר נגמר, עובר לשיר הבא וכמעט בלי משים אני מחזירה חזרה לאותו השיר הראשון.
כל מילה, דקירה, כל מילה, כמו אמת שנזרקת ישר לפנים, כל מילה מזדהה .
אותו השיר כבר מעל לשעה, לא יודעת מה מונע ממני להעביר את השיר, פשוט לא יכולה.
קטע מזוכיסטי כנראה.
אני לא בוכה, אבל הדמעות....
לא שואלות אותי, זולגות מעצמן.
אני לא מתייפחת, לא נאנקת.
פנים אטומות ללא הבעה של בכי, רק העיניים דומעות והדמעות יורדות ויורדות.
אולי אני בדרך לקטרזיס? או שמא אני מתדרדרת לאי שפיות זמנית....
אני עייפה... בעיקר מנטאלית. כ"כ עייפה.
זו לא אני.
מירה תמיד מחייכת, משתוללת, רוקדת... זו לא אני!!!

חייבת להפסיק לשמוע את השיר...
מי בא להעביר לי אותו?