דברים שחשוב להגיד

האמנתי למילים שלך. הן התגלגלו על לשונך וטוו סביבי רשת שהיתה בעצם רשת של קורי עכביש.

כמה תמים הייתי, כמה צמא לחום ואהבה ויחס ממך שלא הרגשתי איך הכל נסגר סביבי.

בדיעבד היו אורות אדומים בוהקים, אבל את דאגת להסוות אותם במתיקות חולנית.

כשלבסוף למדתי להגיד "לא", הנזק הנורא כבר נעשה בכל מישור בחיי.

אני חושב כיום, שהגוף שלי מלא בכוויות.

נכון שאלה לא כוויות פיזיות, אבל הן עדיין צורבות ושורפות וכואבות ולא מפסיקות להזכיר לי.

תודה לך אמא

כאשר רוב חייך, בעיקר מאז גיל ההתבגרות, הם התכנסות והסתתרות ממגע עם אנשים.

כשפסיכולוגים מנסים לשכנע אותך שבטח אתה קצת נסחף, וזה לא באמת מה שקרה, שאתה בעצם מספר לעצמך סיפורים דמיוניים.

כשאתה מחזיק בקרביים כאלה סודות וחוויות נוראיות.

זה נקרא להיות לבד.

בחיים יש בדידות מרצון, יש בדידות בתוך מערכת יחסים, יש בדידות גיאוגרפית או סתם בגלל סיטואציות בחיים.

אבל אף אחת מהדוגמאות האלה לא משתווה בעיני מבחינת העוצמות שלהן, לחושך שקיים בלהיות לבד בעולם שלי.

אני מבטא את המילה הזו לראשונה בבלוג הזה ובכלל בעולם הבלוגים.

זו מילה אחת שמסתירה בתוכה עולם שלם של כאב וזכרונות וטריגרים.

קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי מבחינתי להגיד את זה. אבל הנה הצלחתי.

אנסה לכתוב בהמשך על הבית המתעלל שגדלתי בו, ועל אימי "היקרה" שניצלה אותי ולא רק אותי לצרכיה החולניים.

שנים שכתבתי בישראבלוג אבל לאחרונה אי הוודאות והידיעה שבכל יום הוא עלול להיעלם,גרמו לי לכתוב כאן לראשונה.

אין לי מושג על מה אכתוב ומה ארצה לבטא ולשתף כאן.

ברור לי שבניגוד לישראבלוג,כאן אוכל לדבר עלי ועל מי שאני מבלי לחוש "מוזר/ווירדו/סוטה/וואטאבר".