אתמול כתבה כאן מישהי אמיצה להדהים פוסט מצמרר, בוטה, זועק ומאוד גרפי על ההתעללויות המיניות שהיא חוותה בבית.
אישית, אין לי את האומץ או את היכולת לשתף בכזה אומץ כמוה.
אני מאלה שזקוקים להכוונה או עידוד דרך שאלות או שיחה.
דבר אחד אני כן רוצה לבטא כאן. את מה שאמא שלי עשתה לי היא תכננה בקור רוח מקפיא ובגאונות שטנית.
היא ידעה שהייתי ילד/מתבגר מאוד מבולבל רגשית ומינית. היא ידעה שאני נמשכתי לארון ולבגדים שלה. היא ידעה שאהבתי להיות איתה ולידה ושחשבתי בתמימות/טיפשות/קהות חושים של ילד, שהכל בסדר ושאם אמא איתי אז הכל בעצם נכון.
היא טוותה סביבי קורי עכביש שהוסוו כל כך טוב בחום ובמגע ובפתיחות, שכיום אני מבין בדיוק מה היתה המטרה והכוונה שלה.
כל אותן הפעמים שבהם היא נכנסה "במקרה" להתקלח כשהייתי במקלחת,
כל אותן פעמים שהיא נתנה לי לחוש מוגן כשהתכרבלנו ביחד,
כל אותן פעמים שהיא עודדה אותי לא להתבייש במיניות שלי.
כן, כשאני מדבר על זה כיום אני מרגיש טיפש/פתטי/דפוק לחלוטין/כל ביטוי אחר שתבחרו.
