כל מי שהשתעשע במצלמה או בטכנולוגיות ממוחשבות מכיר את התופעה של זום רצחני שמחדד פרטים עד שרואים רק חלק מהתמונה בפרטי פרטים ואי אפשר לנחש אפילו מה זה באמת כשרואים רק את הזום. לפעמים זה גורם לדבר יפה להראות מפחיד כמו למשל - פרת משה רבנו קטנה וחמודה בקלוז אפ רצחני תראה עם פני חרק מאיימים למדי.
במצלמה ובמחשב אפשר תוך שניות להתרחק שוב ולהקיע לפוקוס על התמונה כולה.
בחיים זה לא תמיד כך.
גם בחיים לפעמים כשקרובים יותר מדי, פרטים קטנים מאבדים פרופורציות ומתחילים להפריע, להראות מאיימים או סתם לא מתאימים. לפעמים צריך להתרחק קצת כדי להכניס שוב כל דבר לפרופורציות הנכונות.
הבעיתיות היא שאם במצלמה/במחשב כל התהליך לוקח שניות, בחיים האמיתיים אי אפשר לדעת כמה זמן וכמה להתרחק כדי להגיע לפוקוס, פה כבר אין חוקים.
לכל אחד יש את המרחק ופרק הזמן משלו כדי לעבור את התהליך.
ואם בצילום עד שעשיתם פוקוס על הפרפר הוא התעופף ונעלם - גם בחיים ניתן לפספס את הרגע, אם מתמהמהים יותר מדי.
הבעיה היא שבלתי ניתן לחזוי כמה זמן וכמה להרחיק נצטרך כדי להגיע לפוקוס, ואי אפשר להיות תלוי בגורמים אחרים ולדעת אם עבורם הרגע כבר חלף...
לפני 20 שנים. 24 ביוני 2004 בשעה 10:20