וניל עם פיצפוצית

כבר המון זמן מאז עברתי דירה בפעם האחרונה, למען האמת - הדירה הנוכחית שלי היא היחידה בעשור וחצי האחרונים שהחזקתי בה מעל שנתיים, ועוד בשנים בהם עברתי דירה בממוצע אחת לחצי שנה עד שנה בערך...

כשאני יודעת שאני עומדת לעזוב מקום קודם אני עוזבת אותו נפשית, העזיבה הפיזית מצטרפת רק אחר כך, ממש כשאני מתחילה לארוז ויודעת מתי תגיע ההובלה.

חלק מהעזיבה הנפשית מתבטאת בחוסר חשק לסדר ולנקות, וחוסר אכפתיות מליקויים קטנים שפעם הייתי מתקנת מיד.

היום כבר לא אכפת לי ששוב היתה דליפת מים מהגג ותקרת הסלון מתחילה שוב להתקלף, אני יודעת שכשהגג יתיבש ולא יהיו יותר גשמים אני כבר לא אגור כאן יותר אז לא אכפת לי מתי בעל הבית ישלח איש מקצוע לתיקון הגג והתקרה.

אני גם לא ממהרת לתקן חלון שנשבר, לסגור את התריס יותר קל...

לפעמים אני ממציאה לעצמי תירוצים - שזו הכבדות והעייפות של ההריון, אבל אני יודעת שזה לא לגמרי נכון.

אני יודעת שאני נפרדת מהדירה, הדירה היחידה בחיי הבוגרים שחייתי בה מעל לשנתיים, דירה שהכילה כמה וכמה מסיבות שמחות, היו לה ימים של בליינות וימים של התבודדות והכי חשוב - ימים של זוגיות ופוריות.

כשבונדג' שאל אותי אם את צילומי ההריון אני רוצה לעשות אצלי בדירה או בדירה אחרת ועניתי באדישות שממש לא אכפת לי, פתאום זה היה ברור שכבר נפרדתי ממנה מבפנים.
אני עוד גרה כאן עד אמצע מאי אבל זו כבר לא הדירה שלי.
הרצון לנסוע כמה שיותר צפונה חזק מתמיד, שם כבר מרגיש לי הבית האמיתי.
הדירה הקטנה החדשה שבינתיים מישהו אחר גר בה היא הדירה שלי, בדמיון אני כבר סידרתי אותה בכל מיני דרכים, מיקמתי את הרהיטים הישנים ואת החדשים.
יודעת בדיוק איפה הראש שלי יהיה מונח והיכן תהיה העריסה של הקטנה. רואה את הפרחים שאביא לגינה הנחמדה שלנו ואת הנדנדה שאני רוצה במרפסת שמשקיפה אל הים.

החתולים בגינה ואני כבר מפתחים רומן של התבוננות מחוייכת ותחילתה של ידידות נפלאה. אחד או אחת מהן אני כבר יודעת שאני רוצה להכניס גם הביתה, אני חושבת שזו נקבה, היא תערובת של חתולה סיאמית וזבל, בלונד פלטינה לבנבן עם עיניים כחולות וזנב אפור מנומר. היא יפיפיה בעייני. אולי גם נביא איגואנה לבית להוסיף קצת ירוק רענן לחיים...