אתמול בלילה בא הבן דוד עם אשתו והבן הקטן (בן 9 וכבר ברור לכולנו שהוא יקים בית בישראל עם בן זוג, אבל בינתיים אנחנו מחרישים ולא אומרים דבר להוריו המכחישים) אחרי שלא ראיתי אותם כמעט 3 שנים כי הם היו בשליחות מטעם העבודה באירלנד.
היה ערב נחמד ובבוקר עוד הספקתי לקום מוקדם ולהפרד לפני שהם יצאו לדרך להמשך הטיול ברחבי א"י (פסיכים לגמרי בחמסין הזה, אבל הם התגעגעו אחרי כל השנים באירלנד).
כשירדנו אמא ואני במדרגות ליחידת הצימר שלי בה הם ישנו נתתי לאמא נשיקה ואמרתי לה יומולדת שמח. המצחיקה הופתעה, היא כבר שכחה בעצמה מרוב כל הדברים שהיום זה יום הולדתה.
היא היתה צריכה ללכת למרפאה לאיזו בדיקה ובינתיים כתבתי לה ברכה יפה שתחכה לה עם קפה קר וגלידה כשתחזור.
ככל שאני מתקרבת לאימהות בעצמי אני מבינה עד כמה אין לי מילים להביע עד כמה אני שמחה שזכיתי לאמא שכמותה. היא לא מושלמת ומעולם לא היתה, אבל תמיד ניסתה לתת ככל שביכולתה ולמדה כדי להשתפר וגדלה משנה לשנה ואמרתי לה שאין לי ספק שגם בתור סבתא היא תהיה יוצאת מן הכלל ושאני שמחה שאני עוברת לגור לידה כי יש לי הרבה מה ללמוד מהנסיון העשיר שלה.
לפני 16 שנים. 23 באפריל 2008 בשעה 6:42
