חזרתי "הביתה" אם אפשר לקרוא למקום הזה שחייתי בו כמעט 5 שנים בשם הזה עדיין.
זה לא מרגיש יותר "הביתה", זה מרגיש מקום שאני כבר לא שייכת אליו יותר, אבל משום מה כל החפצים שלי נמצאים בו כפי שהשארתי אותם לפני שבועיים.
אמא שלי לא פה, גם לא שיירת הנמלים האהובה בחצר ולא החתולים המתנמנמים בשמש.
ריק פה ושקט, שקט מדי.
אני יודעת שפה חייתי בשנים האחרונות, ארחתי חברים ומשפחה, כאן הקאובוי בילה לא מעט ימים יחד איתי וכאן בסלון הזה ממש מול המזגן יצרנו את הנסיכה הקטנה שאוטוטו תצא מהבטן בחודש הבא.
אז למה פתאום שום דבר לא נראה לי שייך?
אני יודעת איפה כל דבר צריך להיות, שם בכפר, בדירה החדשה שצמודה לאמא הנפלאה שלי שחיבקה אותי והבטיחה שהכל יהיה בסדר ונפלא כשזלגו לי דמעות כשנפרדתי ממנה היום כדי לחזור לדירה.
זה מה שזה הפך להיות - הדירה.
כבר לא הבית שלי, דירה שבאופן זמני לחלוטין הדברים שלי נמצאים בה ומחר יתחילו להכנס לארגזים.
אם לא הייתי כל כך מותשת עכשיו אז הייתי מתחילה לארוז הרגע, כי כבר שום דבר לא שייך לפה יותר, גם אני לא.
אם רק יכולתי לעשות איזה קסם כמו מרי פופינס, להקיש באצבעותי ושהכל כולל אני נהיה כבר שם, הייתי עושה זאת עכשיו, בלי לחכות אפילו דקה כדי להסתכל לאחור.
הבית זה כבר לא כאן, אני פה לבינתיים, לכמה ימים אחרונים של אריזה וסידורים.
הלב שלי כבר שם, במקום הירוק עם ההרים והחיות בגינה שהיא שלי של אמא ולא של כל הדיירים בבתים שבסביבה, החדר שינה שלי הוא זה שמהחלון רואים את המרפסת והגינה והרים ושמיים, מהסלון יש יציאה למרפסת, וחלונות משקיפים לגינה ולנוף, והמטבחון צמוד לסלון ומופרד ממנו על ידי פינת אוכל נחמדה. ואין שם עשרות מדרגות, אני והאדמה באותו קו גובה וזה מרגיש הכי נפלא!
האוויר שם נשאר קריר גם בימים הכי חמים בשנה, ויש מקום לכל מה שצריך וגם לפינוקים שסתם כי רוצים.
יש שם את המשפחה שלי ; קרובים כל כך, אוהבים כל כך, מפנקים כל כך, מצפים יחד איתי בכליון עיניים לקטנטונת שתצטרף למשפחה, עוקבים אחר התנועות מלאות השימחה שלה בבטן במבט ובלטיפה.
עוד כמה ימים הכל יהיה מוכן למעבר.
הלב שלי כבר ארז מזמן וגר שם.
לפני 16 שנים. 24 באפריל 2008 בשעה 22:11
