בת דודתי כרגע הלכה אחרי שבאה עמוסה במשלוח מנות ענק של כסא לרכב/סלקל נשלף לקטנטנה, אמבטיה לגורי אדם, מכשיר סטריליזציה לבקבוקים למיקרו, אוניברסיטה (שלמי שלא יודע זה מזרן הפעלה עם קשתות מעליו שעליהן יש עוד צעצועים מיניאטורים עם אפקטים חינוכיים) ושקיות ענק מלאות בבגדים וורודים, חיתולים וכו'.
בגדי החורף הם מאירלנד, שם חי בן דודי בשנתיים האחרונות ושלח משם בגדי חורף שהקטנה שלה כמעט ולא לבשה בחורף הישראלי באיזור המרכז, אבל אנחנו בצפון הגבוה והקר דווקא נשתמש בהם די הרבה כנראה.
בבת אחת התווספו להובלה עוד חפצים שכרגע קשה לי לקלוט למה בכלל הם פה ואיפה אני אשים אותם בבית החדש, כי לארוז ולפרוק את הדברים שלי אני כבר מאוד רגילה (שיא של שלושים ומשהו דירות בעשור וחצי בערך) אבל לערימה של הדברים הקטנים והוורודים האלו אני עדיין לא מרגישה שום שייכות.
זה מוזר שבדברים מסויימים אני מרגישה כבר מאוד מחוברת להריון ולקטנה שבתוכי, אבל בדברים אחרים כמו כל החפצים הקטנים האלו אני מרגישה מנותקת לגמרי.
גם כשאני חושבת על הלידה זה נראה לי מוזר, איך בדיוק היא הולכת לצאת משם? הרי הפתח דרכו היא נכנסה לא נראה לי שמסוגל להעביר יצור כזה גדול כפי שהיא עכשיו ועוד ממשיכה לגדול, למרות שאני יודעת שכולן במשפחה ילדו כאלו נפילים ואפילו בלי יותר מדי מאמץ, סבתא שלי ילדה שני ענקים בלי חתך חיץ ובלי אפידורל ועוד בשקט כדי לא להעיר את הפצועים...
כל הסיפור הזה של להגיע לבית חולים עם צירים וללדת נראה לי כרגע כמו לראות בטלוויזיה איזה סרט מדע בדיוני או משהו שכזה. משהו הזוי לחלוטין שלא ממש קשור אלי.
נשארו עוד ממש קצת דברים לארוז ומחר כמה סידורים אחרונים, ומחרתיים על הבוקר באה ההובלה וכל הדברים ואני עוזבים את הדירה הזו והפעם בלי לחזור.
אמא תחכה לסבלים בצפון ואח"כ תבוא לאסוף אותי מהרכבת ויחד נפרוק הכל בדירה החדשה, שבולינה העוזרת כבר ניקתה וקירצפה לקראת המעבר.
עוד לא נקלט לי לגמרי בתודעה כל הסיפור הזה של המעבר והלידה הצפויה, שזה די מוזר כי אני די עסוקה בזה כל הזמן, וסביבי הקירות עירומים מוילונות ותמונות וכל הפיצ'יפקעס והנרות כבר ארוזים, וסביבי חומות של ארגזים בכל מיני פינות בחדרים, אני מרגישה כמו בתוך בועה כזו ששום דבר לא נכנס לתוכה באמת, והכל כמו בסרטים כשמראים טריפ של LSD כשהכל בהילוך איטי ומעוות כזה ולא שייך לשום דבר אמיתי.
לפני 16 שנים. 10 במאי 2008 בשעה 17:15
