של - "זה יכול לקרות בכל רגע" אבל זה עוד לא קורה...
כבר לא לוקחת עבודות כדי לא לקבל צירים באמצע, לסידורים יוצאת רק צמוד למישהו עם רכב והתיק מוכן בהיכון למקרה ש...
ובעצם - רוב הזמן נשארת בבית עם הרגליים מורמות עד כמה שהיפרית שכמוני מצליחה לנוח (שזה לא הרבה עד שאני קורסת) וכשאני לא מצליחה לנוח עם הרגליים מורמות אני פשוט עושה דברים עד שכפות הרגליים שלי נראות כמו כפפות גומי שניפחו אותן רגע לפני הפיצוץ ואז אני מכריחה את עצמי לנוח כדי שהנפיחות קצת תרד.
בין לבין אני רצה לשרותים בטירוף, כי הבטן כל כך נמוכה והקטנה שם כל כך לוחצת, שמספיק שאצעד שלושה וחצי צעדים כדי שזה ישדר לי שאני חייבת פיפי גם אם בעצם יש שם בקושי שתי טיפות.
אמרו לי שהריון זה שמונה חודשים ונצח, אצלי התחושה של הנצח הגיעה רק בשבוע האחרון, לפני זה הייתי עסוקה מדי בסידורים אחרונים של מעבר דירה ושופינג לנסיכה שמסרבת לצאת.
נכון שטכנית יש לה עוד בערך שבוע להיות בפנים עד לסוף הספירה, אבל אנחנו ייקים,
הלו,שכחת שייקים מקדימים??? איפה החינוך שקיבלת בבית??? ככה מתנהגים??? (אוי, אני כבר עוברת את הגבול מייקיות לפולניות, מהר לקחת כמה צעדים אחורה!).
הלחכות הזה ולא לעשות כלום כי כבר כבד מדי לזוז, ולוחץ מדי על השלפוחית, זה מחרפן אותי!
אני לא בנויה לזה, אני מזל קשת לכל הרוחות! אני צריכה אקשן!
טוב, נראה לי שאחזור להרים את הרגליים ולשיר לקטנה: "ברל'ה ברל'ה צאי החוצה..."
במצב הזה - אין הרבה ברירות (:
לפני 16 שנים. 25 במאי 2008 בשעה 9:50
