וניל עם פיצפוצית

זה לא שאין שום דבר חדש, בימים אלו בכל יום יש משהו קטן חדש ומקסים בגורה הזו...
פרצוף מצחיק חדש, חיוך חדש, ציוץ חדש, צבע חדש לקקי (שריטה מוכרת של אימהות טריות, מסתבר, לנהל שיחות שלמות על הקקי של העוללים), אבל להגיע למצב של לשבת ולכתוב על הדברים האלו?
זו כבר משימה כמעט בלתי אפשרית.

כשהקטנה כבר נרדמת ונשארת ישנה במיטה שלה בלי להתעורר מיד ולמחות על הנטישה האכזרית במיטה קרה במקום בחיק החם של אמא, אז מתחיל המרוץ אחר הזמן האבוד: מקלחת (כי אני כבר מריחה בעצמי כמו חיתול משומש מתובל בחלב חמוץ), להפעיל מכונת כביסה (כי גם הבגדים שלי מריחים ככה), לתלות/להוריד/לקפל/לסדר במקום כביסה, להכין משהו קטן לאכול,

ואז...

הציוץ מופעל, זה שאם לא רצים אליו מיד הופך לבכי, ואני עם העייפות וההורמונים שלי מתחילה לדמוע יחד עם הקטנה אז אני פשוט עושה הכל כדי שלא נגיע לשם. כשהיא רק מתחילה לצייץ אני כבר רצה אליה עם הציצי שלוף.
ציצי שלוף מעולם לא היווה בעיה אצלי, גם עכשיו כשהוא CUP D ושוקל טונה מרוב שהוא עמוס בשמנת מתוקה (עלק חלב אם, אין מצב שבדבר הזה יש רק 3% שומן, לדעתי יש מינימום 30% לפי המרקם השמנוני של הקקי, ע"ע השריטה הנ"ל).

אח"כ כולם מתלהבים מהתינוקת השקטה והרגועה שלי, איך לא תהיה שקטה ורגועה כשהיא 24/7 צמודת ציצים עתירי שמנת מתוקה? הילדונת הזו פשוט מדושנת עונג, כשהדגש על מדושנת לא פחות מעל העונג P-:

ואיך מזהים תינוקות יונקים? חדה לי חידה חברה טובה פעם...
לפי הפירורים על הראש!
כי רק כשהם יונקים אז יש את הכמה דקות האלו לאכול את הסנדוויץ שהכנת קודם בדיוק ברגע שהפיצפונת החלה לצייץ.

כשהקטנה מקבלת את הציצי והגדולה מקבלת את הסנדוויץ אז נרגעות הרוחות (עד לפעם הבאה).

ולפעמים הקטנה אפילו מרשה לאמא שלה לתקתק לה מעל הראש כמה מילים בבלוג שלה כדי להשוויץ בה, ולכתוב איזו גורה מקסימה היא וכמה היא ישנה יפה ורגועה כל כך, אבל לא יותר מדי זמן כי עוד מעט היא תתעורר ותרצה זמן איכות עם אמא בלעשות פרצופים חדשים ולהסתכל על אמא מתלהבת מהם ומהעיניים הכחולות היפות שלה, ואם היא בכלל רוצה להשתלל אז היא תפזול קצת כדי להלחיץ את סבתא שיודעת שזה לא ישאר ככה אבל בכל זאת שונאת את המבט הפוזל ומעדיפה שהיא בעיקר תחייך.
ואיך לא? הרי יש לה חיוך כזה ממיס, במיוחד כשאמא רצה אליה עם ציצי שלוף ונוטף שמנת מתוקה...