אם עוד בזמן ההריון חייתי את חיי פחות או יותר כרגיל, עכשיו כבר חודש וחצי שהעולם שלי אחר לגמרי. הכל מתרכז בגורה אחת קטנה שמהווה עיניין גדול. חיים הפוכים לגמרי לאחת כמוני עם עסק עצמאי והרגלים של לחיות לבד ובשביל עצמי ואיך שבא לי ומתי שבא לי.
רשימת הקניות עכשיו מתרכזת סביב הצרכים שלה (חיתולים במבצע, אבקת כביסה שלא תעשה לה חררה, אקטיביה ואקטימל בשפע כי גיליתי היום שכשאני אוכלת אותם בכמויות זה מקל לה על הגזים ועוד...)
הלו"ז נקבע בעיקר על ידה (ארוחת בוקר/צהרים/ערב כשהיא נרדמת לכמה דקות, מקלחת כשהיא מתפנקת אצל סבתא אחרי שקילחתי אותה. שירותים - בין לבין. אף אחת לא מתה מלהתאפק באמצע ההנקה...).
שיחות עם אנשים נקטעות על ידי במשפטים קצרים ומהירים כגון: "אני חייבת לזוז, היא פלטה/בוכה/התעוררה" (אחרי שנים ששמעתי את זה מהצד השני של הקו עכשיו תורי).
אפילו ההחלטה מה ללבוש היום נקבעת בהתאם לצרכים שלה - בגד שקל להניק איתו ושלא אכפת שיתלכלך מהפליטות שלה ומהשפריצים של החלב (יש לה תחביב אחרי שהיא כבר שבעה למרוח ולהשפריץ חלב לכל כיוון אפשרי ולחייך, תחביבים יצירתיים היא מפתחת לעצמה...) וגם מהחרא.
כן, מעכשיו מסתבר שאני עושה ביזאר: השבוע חטפתי פעמיים רסס צהבהב של קקי מוזהב, למרות שלא לכך התכוון המשורר בכינוי "גולדן שאוור"...
היום סוף סוף היא הסכימה להרדם עם מוצץ במקום ציצי, סבתא הביאה לה מוצץ סגול וראינו שיש לה חולשה לצבע הזה בדיוק כמו לאמא שלה, כי את המוצצים האחרים בצבעים אחרים היא ירקה אחרי חצי שניה ביללות נעלבות ורק את המוצץ הסגול היא מצצה עד שנרדמה.
נסיעה למרכז נראית כרגע כפרוייקט מורכב מדי, אז החלטתי לחכות עם זה למרות הגעגועים לחברים .
כל עוד יש לה התקפות גזים זה לא זמן טוב לעשות יותר מדי דברים אחרים, כשהייתי בשבוע שעבר בסידורים נאלצתי לקטוע כל פעם דברים כדי להניק ולהרגיע אותה כשחטפה התקף של כאבי בטן. מזל שהיא כזו גורה מהממת, בכל מקום עזרו לי אנשים נחמדים לסיים את העניינים מהר והיו חייבים גם הם לנשנש אותה קצת או לפחות להסניף, והמתוקה הזו למרות הכאבים מדי פעם שלחה לכולם חיוכים ממיסים.
הקסם שלה הוא כזה עצום שלא אכפת לי להתעורר לפנות בוקר להניק ולהחליף חיתול ואני אפילו משתדלת להשאר עירנית כשהיא מחליטה שארבע לפנות בוקר זו שעה נהדרת לפתוח בשיחה או לשחק משחקי תנועה, והיא למרות גילה הצעיר די יודעת מה היא רוצה ואיך לקבל את זה ומיד.
אני מגדלת בבית דומית קטנה, ולא אכפת לה שכתוב לי כאן בפרופיל "לא בעסק" - בשבילה אני הכי בעסק שבעולם, 24/7, חוצה גבולות בלי להניד עפעף ועוד אסירת תודה ליקום ששלח אותה אלי!
לפני 16 שנים. 13 ביולי 2008 בשעה 18:55
