וניל עם פיצפוצית

כל נושא הזמן מוזר כרגע...

המון זמן עם הקטנטונת שלי עובר במהירות, חלק ניכר ממנו היא על הידיים, מעורסלת ומנודנדת כדי להעביר את הכאב המציק של הגזים, או צמודה לציצי ניזונה בשמנת מתוקה וצומחת בקצב מדהים אותו אני מגלה כשאני מתבוננת בתמונות שלה מלפני כמה ימים/שבועות.

בלתי אפשרי לשים לב לשינויים האלו בדרך אחרת, כי הם כאלה קטנים בכל יום, אבל כעבור מספר ימים הם כבר ניכרים לעין ואת זה אני מגלה רק דרך התמונות.
טוב שאני מתלהבת ומצלמת אותה בטירוף, בעיקר לבד וגם מדי פעם עם המשפחה וחברים, ולעיתים נדירות מישהו מצלם אותנו גם ביחד.

ופתאום היא כבר כמעט בת שלושה חודשים, ופתאום אני קולטת שכבר המון זמן לא דיברתי או ראיתי אנשים מסויימים שאני אוהבת ואני מתכננת להתקשר ואז פתאום הגורה מצייצת ואני שוכחת הכל ושוב רק איתה, כולי שלה, וכל המסביב שוב נבלע בעירפול כזה של זמנים בו העבר מתערבב עם ההווה ועם תוכניות לא מגובשות לעתיד...

ולכאן אני בקושי נכנסת, לפעמים מעלה את האתר, מתחילה לקרוא כדי להתעדכן, לראות מה קורה ומה שלום כולם וסתם מה העיניינים, אולי להגיב או למסור ד"ש או לאחל מזל טוב, ופתאום היא קוראת לי ואני עוזבת הכל ורצה אליה ושוב כל מה שמסביב חוץ ממנה נהיה פחות חשוב ומעורפל.
לא תמיד זוכרת לחזור לאחל למי שרציתי מה שרציתי או להגיב משהו שהיה לי לומר. הכל מתגמד עכשיו לעומת ההנקות, ההרגעות, הכנת החליטות מהשומר והקמומיל לבטן התוססת של הנסיכונת הקטנה, גורת האדם המתוקה מתוקה הזו שאני בכל יום מתפללת שיעזבו כבר הגזים וישאירו אותה רק צוחקת ומאושרת כפי שהיא ברגעים שהכל כשורה.

כשתרגע לה הבטן מבטיחה שנגיע למרכז לחגוג את היוולדה בלימיט כפי שהבטחתי כשהיא עוד היתה גורה דולפינה בבטן, כשעוד לא ידעתי אם העיניים שלה תהינה חומות כמו של אבא שלה או בצבע ים כמו של אמא, כשעוד לא ידעתי כמעט כלום עליה חוץ מזה שאיך שלא יהיה - אני כל כך אוהבת אותה! אני רוצה שתכיר את החברים היקרים שלי, שליטפו את הבטן וחיכו לה, ושכולנו ביחד נחגוג את קיומה.