וניל עם פיצפוצית

באמצע הלילה, 01:00 ליתר דיוק, יצאתי מחדר השינה לאחר הנקת הלילה כדי להעביר את התחנה בטלוויזיה לשידורי הרדיו ולהקשיב לתוכנית היחידה ששווה האזנה עד לשינה, בתחנת רדיוס.

בעוד אני מדדה רדומה לסלון אני שומעת קול של ילדה/נערה כבת 13-14 מבחוץ, מבקשת רשות להכנס לבית בקול מבוהל. זה היה הבית היחיד בכל השכונה שעוד היו בו סימני חיים בשעה שכזו והיא נראתה במצוקה.

מסתבר שהיא ועוד חברה התניידו עם קורקינט מקרטע כשהן נעולות כפכפי אצבע בעייתיים במיוחד והחברה עפה טוב טוב בדיוק מול הבית שלי ונמרחה מריחה מכובדת על הכביש.
קודם כל עזרתי לה לפנות את עצמה אל המדרכה (לא שעוברות כאן מכוניות בשעות האלה אבל שיהיה, גם ככה מתחת לפנס יכולתי לאמוד את מצבה יותר טוב).

היו לה שיפשופים בברכיים, בכריות כף היד, במרפק השמאלי והבוהן השמאלית בכף הרגל חטפה מכה רצינית יחסית בפצע עמוק יותר וחתיכה מכובדת של בשר ועור שגרדו את עצמם על הכביש. מעבר לזה היא לא יכלה לדרוך על כף הרגל השמאלית שבה הקרסול כאב והחל להתנפח וגם המרפק השמאלי כאב למרות שהשפשוף בו היה קטנטן.

הבאתי מהבית פולידין נוזלי וצמר גפן וכמה פדים ופלסטרים וחיטאתי את השפשופים וחיטאתי וחבשתי את הבוהן ועזרנו לילדונת להרגע ולהתקשר להורים, שלא ענו לטלפון שהגיע לתא הקולי בסלולרי ולפקס בקו של הבית.

החברה הצליחה להתקשר ולהעיר את אבא שלה שבא עם הרכב לאסוף אותן.
בינתיים הגיעו עוד קבוצת בני נוער בני גילן והפצועה נלחצה שיראו שהיא בכתה. הרגענו אותה שלפצועים במצבה זה מותר וזו לא פאדיחה בכלל לבכות כשיש כל כך הרבה שפשופים בכל הגוף ועוד צריך לצלם את הרגל והמרפק בבי"ח לראות שאין שם סדק או שבר ועוד ההורים שלה לא מתעוררים. אלו סיבות מספיק טובות להזיל בגינן כמה דמעות. אפילו הבנים שבחבורה הרגיעו אותה שזה בסדר, ואחד מהם ביקש רשות לעשות סיבוב על הקורקינט עד שהאבא של החברה יגיע.

תוך כמה דקות הגיע האבא של החברה והעמיס את הבנות לביתה של הפצועה.
מקווה שהיא תהיה בסדר, זה די מבאס להעביר את הימים האחרונים של החופש פצועים.
לפחות חזרתי בזמן לשעה השניה והאחרונה של התוכנית שאני אוהבת...