וניל עם פיצפוצית

לפני כחצי שעה מתקשרת סבתי בת ה 92 אלינו הביתה.
"היי סבתא, מה נשמע?" אני עונה בשמחה. "לא טוב!" היא אומרת בטון רציני.
הלב שלי צונח לתחתונים, בכל זאת מדובר באשה בת 92, אחרי אירוע מוחי...
"מה קרה?" אני שואלת בבהלה, תוך כדי הרצת תסריטים במוח במהירות, וחישובים למי להתקשר כי אמא ברמה"ג עם הרכב ואני לבד בבית עם הגורה.
"הטלוויזיה לא עובדת!" אומרת סבתי שתחיה בטון בהול "ועוד מעט מתחיל הטניס והיום זה הסמי פיינל".
אני מרגיעה אותה: "סבתא, הטלוויזיה לא עובדת או הכבלים?"
"הכבלים" היא עונה "יש שקופית כזו".
"התקשרת לתמיכה הטכנית סבתא?" אני שואלת
"התקשרתי והיה תקליט ואני לא שומעת לאיזה מספר ללחוץ"
בטח לא שומעת, למה לשים את מכשיר השמיעה שלה? יותר עדיף שכולם יצעקו.
אכן מקרה חירום, איך סבתי תעבור את השבת בשלום ללא הטניס שלה?!?
"אני אתקשר אליהם, סבתא. תהיי רגועה, את לא תפסידי את הגמר"
"חצי הגמר" היא מתקנת אותי, בורה שכמותי...
טוב שבתמיכה הטכנית ענתה בחורה מאוד נחמדה שהתקשרה לסבתא והנחתה אותה על מה ללחוץ כדי שהיא תוכל לראות את הטניס, אחרת הייתי נאלצת להסתכל בזה בעצמי ולספר לה מה קורה בשידור חי!