בסופ"ש שעבר עשינו מסע קטן ומתיש.
התחלנו בחמישישי אצל נעמה המקעקעת וחגגנו יומולדת 4 לגור הבכור שלה.
הגורה שלי מאוד נהנתה לזחול עם שאר הזחלים בין בלונים וסביבונים ברצפת המועדון.
בבית המארח היא זכתה לעשות הכרות עם הכלבה שבהתחלה הבהילה אותה, ועם החתלתול השחור באבו שמיד התידד איתה למרות נסיונותיה לחבק אותו קצת חזק מדי.
חתולים בכלל זו חיה אהובה על הגורה שלי, כשהיא מצוברחת מספיק שאתחיל לעשות לה "מיאו" והיא תחייך מיד, מסתבר שאמא שעושה קולות של חתול זו אטרקציה בגיל הזה.
בשישי לשמחתי הספקנו לבקר עוד חברים שלא ראינו יותר מדי זמן, ואת צמד החתולים שלהם גם.
היה מושלם!
בשבת הייתי חייבת לעבוד ואיפסנתי את הקטנה אצל אחותי, הדודה האהובה עליה. זה היה אירוע עתיר סלבס, ושלב הברכות/סרט נמשך מעל לשעתיים בהם קיבלתי עידכונים ב SMS שהקטנה יורקת את הפירות ובוכה כי היא רוצה ציצי. אחרי שהסתיימה ההפסקה הארוכה מדי חזרתי לעבוד הכי מהר שיכולתי כדי להספיק את מי שלא היה לפני ההפסקה, התנצלתי בפני בעלי השמחה שאני לא יכולה להשאר יותר מהאקסטרה שכבר נשארתי כי הקטנה שלי צורחת מרעב, זה התקבל בהבנה ושוחררתי עם התשלום +טיפ נדיב.
הגעתי לאחותי והקטנה ישר צחקה ונרגעה, טעמה קצת ציצי והחליטה שעכשיו אפשר לשחק ולהיות חמודה. העיקר שקודם היא גרמה לחברה של אחותי להפסיק להציק לחבר שלה שהיא רוצה ילדים כבר עכשיו עם הצרחות שלה. (לדעתי יש מצב שהיא אפילו שקלה בסתר קשירת חצוצרות).
חזרנו הביתה ברכבת הראשונה של מוצ"ש, מותשות לגמרי מהמסע.
לקח לנו כמה ימים טובים להתאושש מהבלגן.
השבוע הספקנו גם להית במסיבת החנוכה לגיל הרך של הישוב, אני ציירתי/איפרתי על לחיי הילדים סביבונים, נרות, חנוכיות וסופגניות, ואמא שלי צפתה בגורה זוחלת עם בני גילה על מזרוני הג'ימבורי בפינה.
אינטראקציה חברתית על פי בתי הקטנה היא בעיקר לטפס על הילדים האחרים ולנסות לעקור להם עיניים ולתלוש להם שיער, תוך כדי שהיא מחייכת אליהם חיוך של מלאך קטן ומושלם. דבר זה דורש מהדמות המשגיחה להיות עירנית ואסרטיבית כדי למנוע מצבים לא נעימים יותר מדי...
יחד עם ההרפתקאות - גם השיניים שבוקעות והצינון שהגיע עם הקור בכלל גורמים להתעוררויות מרובות בלילות ולעייפות מתמדת.
ילדים, מסתבר, זה חתיכת סשן מטורף ומתמשך, זה עושה אחלה ספייס מלהסניף אותם ומהחיוכים שלהם ועוד כמה דברים חמודים שהם עושים, אבל יש כל כך הרבה פעמים שיש רצון לומר את מילת הבטחון ולא תמיד יש למי...
המזל שלי שאמא שלי גרה ממש צמוד, והיו פעמים בחודשים האלו שהגעתי אליה עם גורה מלאת אנרגיות בידיים כשאני על סף עילפון ומילת הבטחון שלי היתה "אמא" עם מבט של "אני לא יכולה יותר" בעיניים. לפעמים מקלחת קצרה או נימנום של חצי שעה בתקופות קשות עושים את ההבדל בין להחזיק מעמד ובכיף לבין התמוטטות עצבים טוטאלית.
למזלי אמא שלי מבינה שלהיות סבתא זה לא רק להתפנק עם הקטנה, זה גם ובעיקר להציל את הבת שלה שהפכה אותה בכלל להיות סבתא וזו אחריות שהיא לא תמיד קלה גם לה, אבל היא עומדת בזה בגבורה ולשתינו יש המון מזל שהקטנטונת שלנו בסך הכל גורה מתוקה להפליא ובריאה טפו טפו טפו בלי עין הרע, ולמרות שלפעמים זה קצת מעייף - זה הדבר הכי נפלא בעולם!!!
לפני 15 שנים. 25 בדצמבר 2008 בשעה 19:48
