אז היה כל כך קל להגיע ממקום למקום.
בתיק תמיד היתה מברשת שיניים, דאודורנט וזוג או שניים של תחתונים להחלפה ובקלות הייתי מוצאת את עצמי קופצת לספריה או למכולת וחוזרת הביתה כעבור יום או יומיים כי בדרך פגשתי את ההיא ונסענו להוא ומשם לשם נשארתי כמה ימים מחוץ לבית.
אז היה כל כך קל להפוך כל געגועון לסיבה למסיבה...
היום אם אני רוצה לראות אנשים שבא לי הגעגוע אליהם זה כבר פרוייקט הדורש תכנון ואריזה כמו טיול למזרח הרחוק של אחרי הצבא רק עם תוספת עגלה וחיתולים. יש כל כך הרבה לארוז כי יש בגדים להחלפה וחיתולים לקטנטונת, ובגדים להחלפה לי כי אין מצב שעד הערב לא אהיה מרוחה לחלוטין בבננה, בטטה ושאר ירקות, ומדי פעם אפילו בעיסת ביסקוויט לתינוקות.
אפילו להרים טלפון לחברים בקושי יוצא לי.
לא שאני לא רוצה אבל ברגע שאני רואה שהיא משחקת יפה ואני עומדת לטלפן לחברה, פתאום יש בום ואחריו צפירות עולות ויורדות, או שהזחלולית הקטנה באה בריצה קלה לכיווני וכולה נודפת ארומת חיתולים מלאים בכל טוב.
לפעמים היא מגיעה גם עם חיתול נקי אבל בא לה לחטוף את הטלפון ולדבר בעצמה תוך כדי טעימת המקשים השונים והצפתם ברוק, וכל נסיון מצידי לקחת בחזרה את המכשיר לפני שילך לעולמו מתקבל בצרחה. כשהיא ישנה במשך היום אני לא תמיד מעיזה להתקשר, רחש קטן ביותר והיא מתעוררת, ובלילה כשהיא כבר חורפת עמוק, אני כבר לא זוכרת עם מי רציתי לדבר ועל מה...
גם במחשב אנחנו "בשותף" - יש לה מקלדת משלה ועכבר משלה על שטיחון מתחת לשולחן הכתיבה. אבל ברור שהמקלדת של אמא והעכבר שלה תמיד יותר מעניינים והיא רוצה דווקא אותם. אז עכשיו היא יושבת לי על הברכיים ומנסה "לעזור" לי להקליד, איזו ילדה נשמה יש לי, תמיד רוצה לבוא ולעזור בכל דבר (:
ובכל זאת אני מצליחה מדי פעם לארוז תרמיל ענק עם המון דברים, לעלות עם העגלה לרכבת ובתוכה הגורה הקסמה שלי, ואז אני מנסה להספיק לפגוש כמה שיותר אנשים אהובים במינימום הזמן שיש לי, לפני שהקטנה תהיה שוב חסרת מנוחה וחסרת סבלנות ונצטרך לקפל את עצמינו בחזרה.
אז עכשיו אני מחכה שוב לכמה ימי שמש יפים כדי לאתגר שוב את עצמי בטיול למרכז ולבקר אנשים שלא הספקתי בפעם שעברה.
אני מתגעגעת נורא!!!!!!!!!!!
לפני 15 שנים. 20 בינואר 2009 בשעה 11:09
