וניל עם פיצפוצית

הסברתי לקטנה בבוקר שעוד מעט תהיה צפירה וזה נשמע טווווווווווווו כזה ארוך, ושנעמוד בשקט ונזכור את המשפחה של סבתא וסבא ועוד הרבה אנשים. היא הסתכלה עלי במבט תוהה ואז נעצה בי אצבע בעין ואמרה אייי (שאין לי מושג אם התכוונה להגיד עין או שלחקות אותי עושה איי כשהיא מכאיבה).
ואז החלה הצפירה, לקחתי אותה על הידים ועמדתי.
היא הסתכלה המומה לכל הכיוונים מחפשת מאיפה מגיעה הקול החדש הזה. כשנגמרה הצפירה היא משכה לי בשיער וצהלה כדי לרמוז לי שהיא רוצה שאעשה לה סוס.
קשה להיות עצובים כשהיא בסביבה, אפילו בלתי אפשרי.
חשבתי על סבתא שלי שנקראתי על שם אימה שנספתה בשואה, איך בכל ביקור שלנו היא אומרת שאלוהים אוהב אותה שזכתה להינות מהנינה. אמא שלה לא זכתה אפילו לראות את הנכדים, לא להיות בחתונה של סבתא וסבא, אבל כנראה בגלל שנקראתי על שמה יש לי תמיד תחושה שהיא בסביבה, רואה הכל ושמחה איתנו בשמחות שלנו.
הרגשתי צורך לצאת, אמנם היה חם אבל אי אפשר להיות כל היום בבית, במיוחד לא ביום השואה.
בימי זכרון אני מרגישה תמיד צורך לצד העצב והזכרון, לצאת מהבית ולחגוג את חיי.
סוג של "במותם ציוו לנו את החיים", פשוט צריכה לצאת ולהרגיש שאני חיה!
אז זרקתי כמה חיתולים,מגבונים, בקבוק מים לכל אחת מאיתנו, ואת הארנק ועלינו למרכז הכפר.
התקשקשנו עם השומר הדרוזי הנחמד, אכלנו חומוס וסלטים במסעדה הלבנונית, וקנינו זוג דגי זהב כי נמאס לי שהאגרטל זכוכית הענק צובר אבק במדף במקום להיות בשימוש כלשהו, אז מוקדם בבוקר ניקיתי אותו היטב, מילאתי בו מים שיעמדו כמה שעות עד שנחזור עם הדגים, וריפדתי את הקרקעים בחלוקי נחל וצדפים.
כשחזרנו הביתה העברתי את הדגים מהשקית לאגרטל הענק לקול צהלת הקטנה שהיתה מוקסמת מהדגים הפרטיים שלה. עכשיו לא נצטרך לטפס בחמסינים עד למרכז הכפר כדי שהיא תוכל להסתכל על הדגים, יש לנו בבית.
בהתחלה חשבתי למקם אותם בפינה שהמומחית אמרה לי שהיא פינת הזוגיות, כי הם זוג, אבל השולחן שם נמוך והקטנה החליטה לנסות לדוג אותם או להפיל את האגרטל או סתם לטבול בו ידיים אז היה ברור שהם עוברים לדלפק, שם הם נראים לעין מגובה הדרדסית, אבל היא לא יכולה לשלוח לשם ידיים.
אני די מרחמת על הדגים האלו, אמנם זה באמת כלי ענק (ולכן שכב והעלה אבק כי אנשים שלא גרים בטירה לא קונים זרי פרחים במאות שקלים כדי למלא אגרטלים שכאלה) אבל אני לא אוהבת חיות בשבי, אני אוהבת שהן חופשיות. אפילו האיגואנה שהיתה לי הסתובבה חופשי בדירה בזמנו.
חשבתי לבקש מאחי שיעזור לנו להכין בריכה לדגים בגינה, ליד עץ התפוח שיהיה להם צל בקיץ, אבל בחורף הם יקפאו מקור אצלינו בכפר קפאים כמו שאחותי קראה למקום הזה בנערותה.
אני אתנחם שלפחות הם רק שני דגים באגרטל ענק רק שלהם, ולא המון דגים יחד כמו שהיו בחנות, אמנם המגורים כאן צנועים יותר אבל יש להם פרטיות.