וניל עם פיצפוצית

רק לפני שנתיים היה כל כך קל להתארגן לעבודה ולצאת.
יכולתי להתארגן בדקות, לצאת מהבית ברגע שהמונית מחכה למטה ולחזור מתי שבא לי כי לא הייתי חייבת דין וחשבון לאף אחד.
היום כל דבר דורש התארגנות של רל"שית לפחות.
תוך כדי הכנת ארוחת ערב והאכלה של הקטנה לארגן תיק, לאמבט אותה ולהחליף בזריזות בעצמי בגדים תוך שהיא נדבקת לי לרגל כשהיא קולטת שאני עומדת לנטוש אותה שוב עם סבתא ולצאת לעבודה ומסרבת לשחרר, לארגן את שתינו שנהיה מוכנות - אני לעבודה והיא ללכת לישון כשסבתא מגיעה מהעבודה, ואז מגיע השלב של לצאת עם כמה שפחות דמעות.
בטייפ כבר מחכה ההקלטה של "לוליפופ" - שיר עתיק שגורם לקטנה לצחוק גם כשמתחילות הדמעות, בתנאי כמובן, שמצרפים כוריאוגרפיה הולמת וקולות ליווי מצחיקים.
אני פתאום שמה את הסלולרי המושתק בזווית העין לראות מה השעה. אין יותר להסחף מעבר לשעות הקבועות, יש גבול מאוד חד, אני מזמינה מונית ומרגע זה יש רבע שעה גג אקסטרא למי שהתברברה ולא הספיקה להתאפר קודם. מי שתמשיך להתלבט ולהתברבר לא תספיק. אין עוד 5 דקות, יש לי קטנטונת בבית שמחכה לי.
אני יודעת שמהרגע שנכנסתי הביתה יש לי בקושי מספיק זמן לאכול משהו ולעשות פיפי, במקרים נדירים לעשות מקלחת זריזה, לפני שהיא תתעורר ואמא שלי תביא אותה בוכה בחזרה אלי.
ואז, כשאני בדיוק שוטפת ידים הן תכנסנה בדלת, הקטנה בעיניים רטובות מדמעות, והיא תראה אותי ותחייך חיוך ענק ומסטול משינה.
חיבוק גדול, חיפוש מהיר של הציצי והיא נרדמת מחדש.
זה הזמן להעביר אותה בזהירות למיטה, שלא תתעורר, ולהמשיך לזחול על ארבע לסדר את הבית.
שלושה ימים ברציפות שאמא שלי משכיבה אותה לישון כי אני עובדת בערבים, ואני יודעת שביום למחרת היא תדבק אלי ולא תרפה, חרדה ששוב אעלם לה לכמה שעות.
אמא הציעה שכיוון שהיא לא עובדת בחמישי, שאשאיר אותה בבית כשאני נוסעת לעבוד במרכז, זה אומר עוד יום לא להיות איתה ולא להשכיב אותה לישון.
זה אומר לגרות לה שוב ושוב את חרדות הנטישה.
אמרתי לאמא שאחשוב על זה.
זה נכון שהרכבות בחופש הגדול הן סיוט, וזה קצת התעללות להעלות על דבר כזה את הקטנה, מצד אחד, ומצד שני - להשאיר אותה ליממה שלמה בלעדי כשגם ככה אני עובדת המון בקייטנות והיא מפתחת טראומות נטישה?
יש את כל היום מחר להחליט, נראה כבר...
איפה הימים שנסעתי לאן ומתי שרציתי מבלי לדווח ולהתחשב באף אחד?
זה כבר לא יקרה ב- 17 השנים הקרובות כנראה (: