וניל עם פיצפוצית

זה מופלא, האהבה הזו לקטנטונת, עד כמה היא גדלה כל הזמן.
כמה שכבר חשבנו שאנחנו אוהבים הכי הכי שאפשר, וזה רק גדל וגדל וגדל.
והיא כובשת לבבות חדשים בכל יום: השכנות, המוכרים והמוכרות במרכז המסחרי בכפר בחנויות שאנחנו נכנסות אליהן, האנשים ברחוב שהיא מחייכת אליהם ועושה להם שלום עם היד או ניגשת ללטף את הכלב ולשוחח איתו ב"האו האו"...
הילדה הזו בעצמה היא אהבה טהורה.
מחבקת, צוחקת, מחייכת, מנשקת - ילדה שאוהבת לאהוב, אוהבת את העולם, מחייכת אליו בפה מלא שיניים קטנטנות.
האחים שלי נמסים ממנה לגמרי. גברים מגודלים מכרכרים פתאום סביב קטנטונת שכזו, מניפים אותה גבוה לתקרה ועושים לה קולות של קוצ'י קוצ'י קוצ'י.
אבא שלי מדגדג אותה עם השפם והזקן שלו והיא נקרעת מצחוק מתגלגל ומדבק.
היא מקשקשת בלי סוף, מתרגלת מילים חדשות בכל יום שעובר.
כשאמא שלי אמרה לה אתמול שלא יוצאים החוצה למרפסת עכשיו כי חם מדי - היא נצמדה לדלת הזכוכית ועשתה לה פווווווווווו.
כשהראנו לה שבשמלה החדשה יש כיס היא התחילה להפריח נשיקות באוויר כי קלטה איכשהו מכמה שירים באנגלית שזו גם המילה לנשיקה, ואנחנו רואים ומתמוגגים מרוב נחת ומתפעלים מהגאונה הקטנה שגדלה לנו בבית.
מתמוגגים, לא משמינים.
אי אפשר להשמין כשכל היום רצים אחריה לראות שהיא לא מפילה על עצמה שידות, או מושכת לחתול בזנב, או טועמת איזה עלה שקטפה בגינה. היא מספקת לכולנו תעסוקה מלאה.
והמזל שלה ושלנו הוא שהיא כל כך חמודה ומצחיקה ומלאת אהבה, כך שגם אם אנחנו שפוכים לגמרי מעייפות ובקושי מחזיקים חצי עין פקוחה - אנחנו תמיד צוחקים כשאנחנו בחברתה.