וניל עם פיצפוצית

זה היה סופ"ש מתיש!
הייתי צריכה לעבוד בשישי אחה"צ בימית 2000 (כי בחולון הקיץ לא נגמר?) באיזה יום כיף של חברה, אמא שלי הבינה שזה או להשאר המון שעות בבית עם הקטנה או שניסע כולנו יחד ואז היא תהיה איתה לבד רק 4-5 שעות בהן אני אעבוד (וגם לא לגמרי לבד כי תהיה אצל אחותה ושם בבנין גם גרים האחיינית, בעלה והבת הקטנה שלהם) אז היא הכינה עצמה לנסיעה לילית אם אפשר לקרוא לשעה 19:00 לילה, בחמישי כדי שנלון שם, מתוך תקווה נאיבית שהקטנה תרדם באוטו והנסיעה תעבור בשקט. טוב שיש לי DVD נייד שנרכש בדיוק למטרה זו - אחרי לופ שירי ילדים ועוד פעמיים ברצף של בייבי איינשטיין לולוביי היא הואילה להרדם עד שהגענו לדודים.
אצל הדודה היא נכנסה למצב פעיל ביותר שכלל בדיקה של כל צעצועי הנכדה הפרטית של דודתי, שכמובן שהיו צעצועים מהבהבים ומנגנים/מרעישים תוצרת סין בווליום כזה שגם כבדי שמיעה על סף התחרשות היו צועקים גוועלט!
לקח עוד שעה ועוד סבב של הבייבי איינשטיין לולוביי להרגיע את האנרג'ייזר הקטנה הזו.

בבוקר היא החלה בבונדינג עם הדודה, בת הדודה והילדונת בת ה-3 עד שההיא הלכה לגן ואנחנו נשארנו שוב עם הצעצועים הרועשים, שהסתבר שהם נמצאים אצל הסבתא כי הם מפריעים לבת דודתי היקרה לישון ולכן ירדו כמה קומות למטה.
עלינו אמא שלי, אני והקטנה עם בת הדודה אל הדירה של בת דודתי, לקבל שק או שניים של בגדי חורף שקטנים כבר על על הילדה שלה, שהיתה בת שנתיים וחצי בחורף שעבר, והם בדיוק עולים על הקטנה הגבוהה שלי שלובשת כבר מידה 18-24 חודשים ברוב המותגים, ובמקרים נדירים עוד נכנסת למידות 12-18 חודשים של מותגים אחרים.
היא רק בת 16 חודשים, גם זה סוג של סוויט סיקסטין (:

בת דודתי היקרה, אישה מבריקה, מצחיקה, אינטיליגנטית ומוצלחת לכל הדעות - אבל סדר ונקיון לא ממש חזקים שם בלשון המעטה.
בגדים נהדרים היו מגובבים שם בערימות עם שערות הכלבה ועוד כמה ריחות לא מזוהים וכתמים מסתוריים. היו כמה בגדים שטרם נלבשו או בדרך נס שרדו בלי כתמים בלתי הפיכים, אז יצאנו עם שלל של שקית בגדים עצומה ותזכורת משוננת בראש לקנות קליה בדרך הביתה ולכבס הכל בהרתחה. אשתו של אחיה היתה מתפלצת אם היתה רואה באיזה מצב נמצאים הבגדים המהממים שהביאה לה מאירלנד וארה"ב. היא ראתה אותם על הקטנה שלי והיתה מבסוטית כי אני מכבסת כל הזמן ועם חומרים טובים כדי ששום כתם לא יחשוב על להתקבע, ומיבשת בבית כדי שהצבעים לא ידהו מהשמש. פטיש הכביסות שלי במיטבו עם הבגדים של הנסיכה הקטנה!

לקראת הצהרים יצאתי לימית 2000, ששם, כאמור הקיץ לא נגמר.
את העובדה הזו הרגשתי וקיללתי בלב במשך 4 שעות עבודה בחמסין מגעיל!
חזרתי לדודים אחה"צ על סף התייבשות עם כאב ראש מטורף ששום כמות מים לא העלימה לחלוטין במשך שעות.
לקחתי את הקטנה לנוח איתי כי בלעדי היא עשתה הצגות ולא הסכימה לישון והיא נימנמה שעה כשאני עילעלתי באיזה מגזין מטופש כדי להסיט את תשומת הלב מהראש הכואב ושתיתי עוד ועוד ועוד.

כשקמה שיחקה עוד קצת עם הילדה של בת הדודה כשאני בינתיים ארגנתי את כל הצעצועים שפיזרה, וידאתי שה DVD מוטען היטב לדרך חזרה, ושתיתי עוד קצת.

בדרך הביתה תיכננו לעבור דרך אחותי, לעזור לה לפנות את הדירה ולהביא כמה שאפשר דברים הביתה. אמא התברברה בדרך לפני ובתוך ת"א, היתה עצבנית (כמובן) לא הקשיבה לי כשהסברתי לה שהתבלבלה בכיוון והיא נוסעת הפוך עד שהגיעה חזרה ליפו במקום למרכז ת"א והבינה שצדקתי, ותוך כדי הייתי צריכה גם לשעשע את הקטנה ששונאת להיות קשורה בכיסא הבטיחות והיתה עצבנית מהנסיעה הארוכה. גם אחותי היתה עצבנית בגלל כל מיני קטעים מסריחים שעשתה לה החברה/שותפה שאיתה גרה עד אתמול כחצי שנה.
זה היה מהקטעים בהם אני שונאת להיות צודקת, כשהזהרתי אותה שלא כל כך חכם להכנס לגור עם חברה טובה, זה עלול להסתיים ברצון עז לרצוח את מי שעד לפני המעבר ממש אהבנו.

מאחותי ועד הבית כבר היה יותר רגוע, הקטנה נרדמה יחסית מהר, מחבקת סוריקיטה קטנה שקיבלה מאחותי, ואני ניקרתי מותשת מהיממה הזו שהיה נדמה שלא תסתיים לעולם!

בבית העברתי את הקטנה מהאוטו למיטה כמעט בלי שהתעוררה (היתה שניונת של פקיחת עין שעברה מהר) ונכנסתי לחפוף ראש רגע לפני שאני קורסת.
כאן מרפי החליט להכנס לפעולה חזק ואירגן לי סתימה במקלחת. המים גלשו החוצה מהמקלחון והציפו את כל החדר. כיוון שאני חפפתי עם עיניים עצומות והשתדלתי לא להרדם תוך כדי - זו היתה חתיכת הפתעה מבאסת לסיים את החפיפה ולגלות שאני עומדת בתוך בריכה שפולשת לחדר האמבטיה כולו. מגב, סמרטוטים ומגבות נכנסו לפעולה וחצי שעה אח"כ הכל היה כלא היה ואני קרסתי לי בשקט למיטה.

בבוקר בזמן שסיבלתי את חפציה המרובים של אחותי לחדרה מהאוטו, אמא שלי העסיקה את הקטנה וכשסיימתי והצטרפתי אליהן היא אמרה לי שקיבלנו עוד משהו חוץ מבגדים מהילדה של בת הדודה - היא גילתה כינה שמנמנה מטיילת לה בנחת ועקיצה בין שערות המשי הבלונד-ג'ינג'י של קטנתי. יופי נחמה... סיננתי לעצמי בשקט.

מסתבר שגם בת דודתי וגם דודתי שייכות לזן מכחישי הכינים. לילדים שלהם אף פעם אין, אפילו שבגן תלו פתק על מכת כינמת וביקשו מההורים להיות עירניים. בת דודתי אמרה שגם ככה לבת שלה בקושי יש שיער אז איך יהיו לה כינים? גם כשאמא שלי טילפנה לאחותה היתה תגובה של הכחשה - שזה לא מהנכדה שלה, אין לה כינים! בסדר, אין לה, מרוח הקודש צנחה לבת שלי כינה על הראש.

היום כולו עבר ברכישת מסרק צפוף ליתר בטחון, שלא יטיילו לה עוד נחמות בראש, שמן רוזמרין והמון המון כביסות, בהרתחה, עם קליה.
דיר באלק אני תופסת עוד נחמות מסתובבות ברדיוס שלי!
גם ככה אני מהבוקר כבר מתגרדת למרות שירשתי את הגנים מאבא שלי ומסבתא שלי של ריח גוף דוחה כינים או משהו כזה ששומר עלינו מלהדבק במכה השלישית. תכונה נדירה שעזרה לסבתי לשרוד בשואה בתור שפן נסיונות בברגן בלזן, עד שקסטנר נכנס לתמונה ואיכשהו, תודה לאל, היא ניצלה.

עכשיו כשאני יודעת שהקטנה שלי לא ירשה את הגנים האלו לצערי, אני אהיה בכוננות מוגברת.
כבר הסברתי לנסיכה שלי שמעכשיו נעשה כל יום נעים בראש עם המסרק הקטן החדש והחמוד.