וניל עם פיצפוצית

בשיר "נוגה" שכתב מאיר אריאל והלחין שלום חנוך יש קטע:

"נוגה
אני רוצה לראות לך את החלום
נוגה
לראות את זה אשר משכין בך שלום
לומר לו תודה."

ואני, לעומת זאת, רוצה עכשיו להכנס לקטנה שלי לתוך החלום ולראות מי זה שגרם לה לצעוק "יו יו יו" (לא לא לא) ולקרוא לי בבכי קורע לב תוך כדי ישיבה במיטה ונפנוף הידים להתגוננות, ולכסח לו את הצורה.

ביעותי לילה, כך קוראים לזה בספרות המקצועית.
לא יודעים בדיוק מה גורם לזה מעבר להתמודדות של התת מודע עם הפחדים, ולא בדיוק אומרים מה לעשות נגד זה פרט מלחבק ולהרגיע ולהחזיר את הקטנטנים לישון.

זה נורא נחמד בתאוריה, אבל כשהיא ככה, כולה בוכיה ונסערת, ודוחפת אותי תוך כדי שהיא קוראת לי, ורק ציצי מרגיע אותה כי רק אז היא קולטת תוך כדי השינה שזו באמת אני שם - זה מכניס אותי למצוקה קלה יחד איתה.
הצורך הזה לגונן עליה, לשמור שלא תפגע, קל יותר מול סכנות מוחשיות במשך היום.
אבל לכי תתמודדי עם פחדים בחלום?!?

יש לה לוכד חלומות ליד המיטה, פיות מקסימות מעליה מעופפות מעל אגם עם דגי זהב וחיפושיות על שפת האגם - ציור נפלא שקיבלנו מתנה מהחברה הכי טובה והאמא של החתן המיועד, כל הבית עבר פאנג שוואי ועדין אין דרך להתגונן מהתת מודע על פחדיו.

ואולי בכל זאת כל זה עוזר כי לרוב היא צוחקת בחלום, מקשקשת ושרה שירים או זוחלת מהמיטה שלה אלי ומלטפת אותי ואומרת "עימים" (נעימים) ונותנת לי נשיקות תוך כדי שינה, ואני נמסה.
היא בעיקר מחפשת את הציצי השמאלי ומלטפת אותו באהבה והערצה וממלמלת "אדום".
אדום אצלה זה ההיפך הגמור מאדום כאן. אם פה זה תמרור אזהרה, מילת ביטחון או משהו שכזה - אצלה אדום זה משהו נהדר, מעורר הערצה ונחשק.
מתי זה התחיל? כנראה כשניסיתי לנתק אותה מהציצי השמאלי בתחילת צמיחת השיניים שלה כשעוד לא כל כך ידעה להיזהר. ניתקתי אותה מקודש הקודשים ואמרתי לה משהו בסגנון "די! הציצי הזה כבר אדום! בלי ביסים מעכשיו ותעברי קצת לצד השני". מאז - בכל פעם שהיא רוצה דווקא את הציצי השמאלי היא קוראת "אדום" ומפלסת את דרכה לשם בנחישות שלא היתה מביישת ספורטאי מקצועי בדרך למדלית זהב אולימפית.

וגם עכשיו, דקות ספורות בלבד לאחר הדרמה המאיימת שהתרחשה בחלום, לאחר טעימה מרגיעה מה"אדום" שלה, היא שוב מחייכת ורגועה, ואני נושמת לרווחה וגם לי חוזר החיוך יחד איתה.
מתאפקת לא להעיר אותה עם עוד חיבוק ועוד נשיקה ומסניפה ממרחק את הריח המתוק שלה.
השקט חזר אלינו וגם השלווה, והאושר מציף והאהבה העצומה הזו שאין לה גבול ואין לה סוף ממלאה אותי ומגרשת כל דבר רע שאי פעם קרה.