וניל עם פיצפוצית

מבחינתי, הבדיקה החצי שנתית הזו היא רק נחת.
הזדמנות לקצת שוויץ באמתלה רפואית...
הקטנה שוקלת 11 קילו, ומתמרת לגובה 81 ס"מ, ובגיל 18 חודשים זו בהחלט התחלה יפה.
האחות המקסימה אפילו לא הצטרכה לשאול אם היא כבר הולכת, כיוון שאין אחד במרפאה שלא מכיר את הגורה שבכל ביקור באיזור רצה לתוך המרפאה לשחק עם המכוניות הגדולות שבמתחם טיפת החלב, ומטפסת על הקוביות הגדולות, הכסאות וכל מה שרק אפשר.
כשהאחות הביאה משחק שמש עם תווי פנים כדי לבחון אם היא יודעת להגיד "עין" "פה" ו"אף" הקטנה נעצה בה מבט המום.
האחות חייכה ואמרה "היא צריכה כמה דקות להתרגל אלי כנראה"
כן, וגם חלק מהשוק זה מהשאלות הקלות, עין? אף? פה? זה כבר פרה-היסטוריה מבחינת הקטנה שכבר מצייצת "אבות" (גבות) "אנטר" (סנטר) "יאיים" (לחיים) ושניה אח"כ מצביעה על אחד הפוסטרים שבחדר ומקשקשת "תויים, גויים, ג'ינג'י האבה את, תיים, שאיוש, אבע, אמש" (חתולים גורים ג'ינג'ים, הרבה, אחת שתים שלוש ארבע חמש) ואכן זה פוסטר של חמישה גורי חתולים ג'ינג'ים...
השלב הבא היה חיסון דלקת כבד סוג A הידועה בכינויה "צהבת המטיילים".
אין ספק שזהו החיסון ההולם את המטיילת הקטנה שכבר מזמן לא מסתפקת בחצר הבית ויוצאת לחקור את הואדיות והחורשות סביב הבית. מכאן ועד לטראקים במזרח הרחוק הדרך לא ארוכה במיוחד בקצב שלה.
הסברנו לה שזה ידקור לרגע ויעבור מהר, והיא קיבלה את החיסון באדישות תוך כדי משחק עם איזו מפלצת כחולה קופצת מתוך קופסא.
האחות הציצה במחשב בתוצאות בדיקת הדם שעשינו לפני כמה חודשים והיתה מרוצה מההמוגלובין.
סיימנו עם המשפט הקבוע: "תמשיכו ככה! זה עובד טוב (:" בחיוך.
השוויץ לרופא נקבע לסוף החודש כי רצינו את הרופא הקבוע הנחמד ולא את הרופאה השניה.
זה לא שיש לנו איזו סיבה להיות לחוצים.
הילדה הזו - רק נחת, טפו טפו טפו, מלח מים, דג מלוח, שום, בצל ושמן זית!