החיים על מי מנוחות אצלינו בצפון.
דבש, הכל דבש...
שגרה של שני ורביעי בבוקר בקרוון המרכז לגיל הרך, ושלישי אחה"צ בג'ימבורי של האשכול גנים.
האימהות מתקשקשות עם עין אחת לפחות על כל זאטוט בעל מטען גנטי המשוייך אליהן, שמטפס/מתרוצץ/מתגלגל שם בסביבה. משוות מי עושה כבר מה, איזה גן נחשב ומה כל גננת (או גנן במקרה של הגן של איתי) עושה או לא עושה, וקיטורים על הבעל.
אני בעיקר מקשיבה.
לא מנפנפת בהישגים של הנסיכה האישית שלי, גם ככה יש בחבורה כמה קעצ'קעס אכולות קנאה בקטנה שלי, כולל אחת שמריירת על החליפת אריה שלה כבר מהיום ששמעה שיש לנו אותה וכולל אתמול שקלטה אותה עליה בג'ימבורי. לא אשמתי שיש לדפוקה הזו קבעון על הליין של האריות מ"דלתא" של החורף שעבר! היא כבר נידנדה לי כמה וכמה פעמים שכשקטנתי תגדל היא תשמח לקבל את החליפה לבת שלה.
בחלומות הלילה! את הבגדים הקטנים שלנו אני מעבירה לבן של חברת ילדות של אחי. אני מתה עליהם ואני יודעת שהחברה תשמור על הכל במצב מעולה ליום שבו אחי יביא בעצמו נחת לנו ויארגן עוד צאצא או שניים להגדלת דור ההמשך. אז הכל כולל הכל עובר אליה (חוץ מהבגדים בוורוד וסגול - בעלה לא מוכן שהבחור הצעיר ילבש צבעים מובהקים של בנות, למזלם לקטנה שלי יש כמעט כל צבע אפשרי במלתחה ולא חסרים לה כחולים, ירוקים ואפור טרנינג ושאר "גווני בנים").
וכאילו לא מספיק שהמלתחה שלה מלאה בכל טוב - אז היא גם חייבת כמובן להיות הילדה הכי מפותחת ומקסימה בחבורה, אז בכלל יש אימהות שעינן צרה.
אני גם לא לחוצה להכניס אותה לגן. כיף לנו ביחד, והעבודה שלי גם ככה לרוב אחה"צ ובסופ"שים אז הגן לא יעזור לשמור עליה כשאני בעבודה, ויש לה מספיק חברת ילדים בגילה פלוס מינוס במרכז לגיל הרך שלושה ימים בשבוע, ועוד כל מיני ילדים מהצ'כונה שפוגשים בטיולים שלנו כל הזמן ומבלים איתם.
ובעל? תודה, אבל לא תודה!
טוב לי עם המצב כפי שהוא.
אז אני מקשיבה, מהמהמת ומהנהנת, ובעיקר מתענגת בזווית העין מלראות את הקופיפה שלי מטפסת בזריזות ובמיומנות של טרזן וגורמת להתקפי לב אצל אמהות חדשות שלא התרגלו לראות אותה מגיעה תוך שניות מגובה פני הים להכי גבוה שיש אפשרות לטפס אליו בחדר.
אתמול בעוד הייתי שקועה בעילעול מהיר ביומן תוך כדי שיחה עסקית, היא טיפסה מהכסא לארונית וממנה לדלפק בגובה בר משיש שמפריד בין המטבחון לסלון והתיישבה מול האקווריום להסתכל על הדגים. אני עמדתי כבר לכעוס עליה על הפעלולים המסוכנים האלו, אבל בטרם התאוששתי מהשוק כדי לנסח נכון את הנזיפה - היא כבר אמרה לעצמה בהתלהבות "כוי הכבוד!" ומחאה לעצמה כפיים. נו, ואיך בדיוק אפשר לכעוס על כזה דבר ולקלקל לה את ההתלהבות?
אז רק חיזקתי אותה ב"כל הכבוד!" משלי ובבקשה שבפעם הבאה תקרא לי לשמור עליה לפני שהיא מטפסת. היום היא עשתה לי שידור חוזר באזהרה מראש ובהזמנה להיות לצידה להשגחה.
חייבים לב חזק עם הקטנטנה הזו!
כמה שהיא רצה בכל יום, ולא אכפת לה כשהיא נופלת. פשוט קמה וממשיכה בחיוך ואני מתבוננת בה בגאווה. אני פשוט מוקסמת מהביטחון העצמי והשמחה שלה.
ואיך שהיא שרה כל הזמן שירים שלמים, וסופרת כל דבר (עד 10 בהשמטה של הספרה 7 משום מה...) ומקשקשת בלי סוף, ואני פשוט נמסה.
וכשיש לה מדי פעם בלילה ביעותים אני לא מבינה איך ומאיפה התת מודע שלה מוצא את הפחדים והצעקות האיומות האלו בתוכה? מה לילדה השמחה והאמיצה שלי ולצעקות האלו המפחדות כל כך ממשהו לא ידוע שמגיע אליה בחלום?
אבל בבוקר כאילו כלום, היא מתייצבת בחיוך ענק ועיניים נוצצות מול כולם, ומקסימה בטירוף, וגורמת לכל מי שבסביבה להנמס כמו חמאה בחוץ בצהרי יום חמסין במדבר.
היום באה למרכז מומחית לפלדנקרייז ומרצה במכללת "צעד ראשון" כדי להעביר איזו סדנא קצרה על תנועה וכו', גם היא נשפכה על הנסיכה שלי לגמרי וגרמה לי להשמין מנחת (:
כששאר הילדים קיבלו מחמאות מאוד נקודתיות כגון: "איזה יופי היא שוכבת על הבטן" או "הוא יושב נהדר", שלי קיבלה צרור מחמאות בנוסח: "איזו מקסימה וחכמה את! וכמה את זריזה וחזקה!" ועוד כל מיני שבחים וקריאות התפעלות.
גם כשהרצתה על חשיבות התנועה והפרעות קשב ובאה בהאשמה לעצלנות של האנשים שיושבים ומושיבים את הילדים ולא מספקים מספיק גירויים, היא אמרה והוסיפה: "רובם, כמובן שלא כולם כאלה..." והעיפה מבט אלינו, בצד (כי נאלצתי לפרוש מהמעגל ולהיות צמודה לטרזנית שלי שקיפצה וטיפסה על שרפרפים עד שהגיעה לגובה השיש במטבחון וניסתה לטפס גם עליו ולהגיע למדפים שמעל הכיור).
אנחנו נתקלות בקטע הזה בכל שבוע מחדש - בכל פעם שעולה איזה נושא לדיון והפעילות נפסקת לטובת איזה דיאלוג בין המרצה/גננת לאימהות, הקטנה שלי משתעממת ובורחת לטפס על איזו פיסגה חדשה שטרם כבשה, ואני בעקבותיה, במרחק סביר ובכוננות גבוהה לתפוס אותה אם חלילה תאבד שיווי משקל.
זה במקרה הטוב. במקרה שהיא כבר עייפה מהטיפוסים היא פשוט תקרא לי לבוא הביתה, תביא לנו את הנעליים והתיק ותנסה לצאת לבד מהדלת ולרוץ הביתה.
אני מתרגלת נעילת נעליים תוך שניה וזינוק בעקבותיה לפני שתתגלגל לי בירידה התלולה.
בערב, כשהיא סוף סוף ישנה, זה הזמן לאסוף את שאריות הבלגן, לנקות קצת, להפעיל מכונת כביסה ולקוות שמיץ התפוזים ששפכה על עצמה כשניסתה לסחוט בעצמה את התפוז דם, אכן ירד בכביסה.
החבל לא נשאר ריק יותר מיממה, בית שבו 3 מבוגרים ונסיכה קטנה והיחס של הבגדים הוא שיותר ממחצית החבל מלא בבגדים שלה והשאר מתחלק בין המבוגרים שבחבורה.
ואני תולה ובודקת מה ירד ומה כבר ישאר כנראה למזכרת נצח מאותה נפילה לבוץ האדום/דשא/צבע טרי שהשאירו בלי השגחה.
ולפעמים אני מרגישה כמו שרה במערכון של מתי כספי, רק בלי מוריס והיונים, כל היום מכבסת, תולה, רק שמקפידה לתלות בבית רחוק מהחתולים, יונים ושאר החיות שבסביבה.
לא רוצה לגלות לבד אם שפני הסלע אוהבים לכרסם כביסה שנפלה מהמתלה...
ואני פה מנסה להשאיר את העיניים פקוחות לפחות עד שהמכונה השניה תסיים את פעולתה, כדי לתלות את הכביסה הבהירה, והעיניים נעצמות לי וקול לוחש בתוכי - "לכי למקלחת ולישון, זה יחכה למחר."
לפני 14 שנים. 6 בינואר 2010 בשעה 20:35