וניל עם פיצפוצית

ככה בספונטני החלטתי להגיע לשישבת בראשל"צ, למרות שהקטנה התחילה סשן חדש של הצמחת שן/שיניים טוחנ(ו)ת והיה ברור לי שעלולות להיות לכך השלכות בעייתיות.
נסענו ברכבת לחברה שלא ראיתי שנה וחצי בערך, ולפני זה קרוב ל- 10 שנים כי היא חיתה בארה"ב.
הבן שלה בכתה א', פורח בארץ אחרי שנים של בידוד חברתי בשעות של אחרי ביה"ס בתקופה שחיו שם, באמצע כלום, מנותקים מכל חיי חברה וקהילה.
היום הוא הגבר גבר של השכונה, הילד עם הצעצועים הכי מגניבים מארה"ב, ומרכז העיניינים בעצמו. הוא קיבל טונות בטחון עצמי עם הילדים בצ'כונה וזה היה כיף לראות, רק שלא צפינו את סצנות הקנאה שלו מול הקטנה שלי שגנבה חלק מההצגה לפחות מצד האמא שלו, הדודה ובת הדודה שהשתגעו וכרכרו סביב הנסיכה.
היו לנו רגעים קשים, וכל השיחות והנסיונות סטייל סופר-נני להגיע לתוצאות של סופ"ש נעים, לא ממש הועילו לטווח הארוך.
אפילו הקטנה מילמלה לא פעם בשהות הקצרה הזו "XXX כועס" וחששה לגעת בצעצועים שהוא קודם לכן התנפל עליה בצעקות כשרק התקרבה אליהם.
זה די התיש, כל המאמץ הזה לגשר, לפשר, לשכנע, לרתום...
אבל הדבר הכי שווה שקרה, וזה באמת היה מתנה מלמעלה, הוא שכשיצאנו מקטיף קלמנטינות בפרדס של איזה דוד של החברה, ראיתי מישהו שנורא דומה למישהו שאני ממש אוהבת ולא ראיתי כמעט שנתיים, אז התקשרתי לברר אם זה היה במקרה הוא, שחלף על פנינו במכונית. הסתבר שזה לא היה הוא, אבל הוא נמצא ממש כמה דקות מאיפה שהחברה גרה אז הוא קפץ להגיד שלום והחיבוק הזה מילא אותי בכזה כיף שאני מרגישה מאותו רגע בצהריים ועדיין מרגישה.
יש אנשים שכאלה, שחיבוק אחד מהם מטעין בטונות אנרגיות של אהבה - והוא מהנדירים האלה שעושים את זה בענק!
היה שווה לעשות את כל הדרך הארוכה הזו הלוך חזור לראשל,צ ולו בשביל הרגע הזה!