זו היתה הבועה שהתנפצה אתמול על הסט.
הייתי בטוחה שיהיה כיף מטורף, צחוקים בלי סוף, שיתקתק כמו שיום צילומים עם הקוסם המבריק הזה בד"כ מתקתק ושיהיה לנו זמן להתקשקש תוך כדי.
אז זהו, שלא...
סרט סטודנטים לקולנוע בתיכון שנה א' יותר מסודר ומאורגן מהכאוס שהיה על הסט אתמול.
לא היתה הפקה, הקוסם שיזם את הכל (חבר של החבר הטוב שלי) אמנם איש קורע מצחוק ככה ברגיל, אבל הוא מרחף ברמות שלא מאפשרות להתקדם בעבודה באופן נורמלי, תקוע בצורה אובססיבית על דברים שלא ממש שייכים ליום צילום (כמו גירושיו השניים שמתרחשים בימים אלו, למשל) והוא פשוט לא מקשיב לאף אחד ומסרב ללמוד על עמידה מול מצלמה, פאוזה דרמטית, ועוד כל מיני דברים בסיסיים שמאפשרים צילום נורמלי של קסמי הרחוב.
נדדנו מלוקיישן ללוקיישן עם כל הציוד, צילמנו כל דבר מיליון פעמים כי בכל פעם היתה לו פאשלה מטורפת אחרת, הוא עשה כל טעות אפשרית שידועה בלקסיקון והמציא עוד כמה חדשות שתקראנה על שמו, ויום צילומים שהיה אמור להיות קצר (וכן, אמור זה אכן שם של דג, בדקתי פעם בגוגל) נמשך ונמשך עד שהחבר הטוב ואני הודענו שב - 17:00 אנחנו עפים מהסט ושיסתדרו בלעדינו בהמשך הצילומים. לי היתה רכבת לתפוס הביתה כדי להשכיב את ילדתי לישון אחרי שלא ראתה אותי כל היום, ולו היה גם קטנטן צעיר מהבת שלי בחודשיים עם מחלת הנשיקה בבית, אישה מותשת ועוד הופעה באותו ערב אחרי באר שבע באיזה חור.
בגלל כל כיבוי השריפות, הזמן היחיד שהיה לנו להתעדכן בקצרה זה בחייו של זה, היה ברכב בדרך לרכבת, ואז גם היינו בעיקר בהלם מעד כמה דפוק הקוסם החבר הזה היה.
קיבלתי מבזק דוגמאות העבר על עד כמה הוא יכול להיות דפוק, כמעט בכיתי מרוב צחוק כי כשרק שומעים על זה אח"כ זה ממש מצחיק, אבל לא כשצריך לנסות לעבוד איתו ולסיים בפרק זמן סביר. אין ספק שזה מצחיק הרבה יותר כשנמצאים בדרך הביתה, כמה שיותר רחוק מהסט, ולא בזמן אמת, כי שם זה נראה ומרגיש כמו סרט איימה שמנוהל ומשוחק ע"י חבורת ליצנים מסטולים ממשהו חזק במיוחד, כשהדגש הוא על סרט איימה!
ברור לי שבשיחה הבאה עם החבר הקוסם נסתלבט פי מיליון על חוויות אותו היום, אבל בזמן אמת, כשכל מה שרצינו זה לעוף משם, היה קצת יותר קשה לצחוק. זה היה יותר בסגנון של לדפוק את הראש באיזה קיר ולא להאמין למה שאנחנו רואים...
בדרך הביתה נרגעתי, ידעתי שעוד מעט אהיה בבית, עם הגורה הנסיכותית שלי, קיבלתי דיווח מפורט על כל הכיף שעשתה עם אחותי ואמא שלי במשך היום, ורק חיכיתי להגיע הביתה ולהסניף אותה כמו שצריך!
היא היתה מותשת ונרדמה דקות ספורות אחרי שהשכבתי אותה במיטה.
בקושי רב גררתי את עצמי להתקלח ולחפוף ראש כדי לנקות מעצמי את שרידי היום הזה.
היום הייתי די מחוקה. היה יום אינטנסיבי - לארגן את החדר של אחותי שנסעה לסופ"ש שיהיה כשיר לביקור הסבתא, לעזור לאמא בהכנות, סידורים וכו' כי היא כבר היתה גמורה ומותשת מהיומיים קודם עם ההכנות והניתוח קטרקט של סבתא, ועוד חטפה איזו שריטה שהזדהמה בעצמה בעין, ואני למרות השפיכות מאתמול ומהלילה עם ההתעוררויות של הקטנה ששוב מתייסרת עם יציאת שיניים טוחנות, ניסיתי לתפקד ולתקתק ערימות כביסה של מצעים, ובגדים בטונות כי אמא לחצה לכבס הכל היום בגלל שמזג האוויר מתאים לתליית כביסה בחוץ, בעיקר המצעים.
את הבגדים שלנו אני תמיד תולה בבית, שונאת לתלות את הכביסה בחוץ - שלא תיפול על האדמה או שאיזה ציפור או חרק יעשו את צרכיהם על הבגדים הנקיים שלי. בפנים זה גם נשאר רך יותר ולא דוהה מהשמש.
אז יש לי פה עוד כביסה להוריד ולתלות, ואין לי ממש כוחות וחשקים לזה, אבל אני אאפס את עצמי לתקתק את זה לפני שאני גוררת את עצמי חזרה למיטה עד ההשכמה הבאה.
מחכה כבר שהיא תסיים להוציא את השיניים ונחזור לישון לילה שלם בלי הפרעה.
לפני 14 שנים. 15 בינואר 2010 בשעה 22:29
