וניל עם פיצפוצית

"בית זה בסה"כ קופסא שגרים בה, קופסא ולא יותר, אבל אני על הקופסא - לא , לא מוכן לוותר... לא, לא מוכן לוותר..."

שיר שמתנגן לי בראש, נוסטלגיה ילדותית עם הבנה עמוקה של הקונספט.

אין כמו הבית, הפינה הפרטית, חלקת אלוהים הקטנה...

לא צריך הרבה מעבר לתחושה הזו שכאן זה המקום לחזור אליו אחרי כל הנדודים, שפה אני מרגישה הכי טוב בסופו של דבר.

דירה שכורה היא בית, אבל חסר שם משהו, את תחושת הקביעות והשקט הנפשי, היום אני פה ומחר בעל הבית פתאום יחליט למכור או שהבן/בת שלו יחזרו מחו"ל וירצו לגור שם או שמגורים עם בן הזוג מסתיימים בשברון לב ופרידה.

אני כבר שנים מפנטזת על הבית שיהיה רק שלי, לפחות בהתחלה. בית שבו אוכל לעשות הכל מבלי לבקש אישור מאף אחד, לצבוע הכל בצבעי הקשת, לשבור קירות ולפתוח חלונות, לתלות מה שבא לי מהתקרה, והכי חשוב - להיות בו כמה ואיך שאני רוצה, לתמיד או עד שלי ימאס!

השבוע עברתי לדירה נחמדה עם שותפה מקסימה, טוב לי פה, יש לי חדר מרווח ובית מסודר ונקי ושותפה שהיא כמו אחות קטנה.

עוד לא סידרתי הכל, היה לי שבוע מטורף, עבודה, פגישות, סידורים...
כל הבית מלוקק ומסודר ורק בחדר שלי יש עוד כמה דברים לא מאורגנים.
מחר אני אסיים לסדר הכל במקום ואגיע אל המנוחה והנחלה הזמנית הנוכחית שלי.

מרגישה עמוק בפנים שבעצם כבר עברתי את השלב הזה של לגור עם שותפים, מקסימים ככל שיהיו...
אהבתי לגור לבד קודם, והכי אהבתי לגור עם בן זוג.

לגור עם בן זוג זו תחושה אמיתית של בית, לא רק המקום לחזור אליו - גם מישהו שמחכה או שמחכים לו, מישהו שיחבק, יספר ויקשיב, יתכרבל איתי בלילה, מישהו שיתן את הערך המוסף האמיתי של הבית.
את התחושה של השקט... השלווה... הבטחון...

לפני כמה חודשים הרגשתי ממש קרובה לתחושה הזו, היינו כמו משפחה קטנה, איש ואישה וכלב שהיה כמו ילד, היתה המון אהבה באוויר ונינוחות שקטה של בית ומשפחתיות נעימה ועוטפת.
זה נגמר.

בספר האהוב עלי "פוליאנה" כתוב שדרוש לב של אישה ונוכחות של ילד כדי להפוך מקום לבית...
צריך את התחושה הזו של המשפחה כדי שהבית יהיה בית של ממש.

אצל סבתא שלי אני מרגישה תמיד הכי בבית, היא רוב הזמן במטבח, מבשלת מטעמים הונגריים (עכשיו בגירסת הלייט כי היא וסבא החליטו לשמור משקל), המטבח הוא הלב של הבית וסבתא שולטת בו ביד רמה, סבא מפרגן, יוצא לשליחויות על הטוסטוס שלו להביא מצרכים או יוצא לשליחויות השונות שסבתא שולחת אותו, הילדים הגדולים והנכדים כל הזמן נכנסים ויוצאים, יושבים עם סבתא וסבא ומספרים מה עובר עליהם וצוחקים כולנו משטויות, ונהנים מהתחושה הזו של הבית.

כזה בית אני רוצה, בית עם ריחות של בישולים, עם גבר אוהב ומפרגן לצידי, צחוק, חיבוקים, אהבה שמקיפה אותנו מכל הכיוונים, היכולת לעבור הכל ביחד - את הצחוק והבכי ותמיד לסיים עם הצחוק...

בית זו בסה"כ קופסא שגרים בה, אבל את התחושה של הבית נותנים אלו שגרים בה, ועל האנשים האלה אני לא מוכנה לוותר!