אני מאלו שמאמינים שבשביל משהו או מישהו שאוהבים שווה להילחם גם כשקשה, שווה להתפשר על דברים פחות חשובים ושווה לעשות כל מה שאפשר כדי שהאהבה הזו תשאר בחיים שלנו.
היום הרגשתי שוב את האהבה הזו כלפי העבודה שלי...
מאמנות קשה לחיות, בקושי אפשר להתפרנס. אולי כשאני אהיה 7 אמות מתחת אז הערך של שירבוטי יקפוץ, אבל אולי גם לא... הרי בסך הכל אני לא פיקאסו ולא דאלי ולא רנה מאגריט.
אני פשוט אני, שמציירת בעיקר על אנשים, ציורים שיורדים במקלחת או שנשארים לכמה ימים.
אבל התענוג הזה שבלצייר על אנשים נחמדים, החיבור הזה שנוצר ביני לבין הצבע ובינם מעניק לי תחושות נהדרות.
הריגוש של להיות בכל פעם במקום אחר, להפתח לחוויות חדשות ולהיות מופתעת בכל פעם מחדש - זה שווה הכל.
היום הייתי בבת מצווה בבית הגדול שליד כפר ויתקין, מקום מקסים כשלעצמו, הייתי בו לא מזמן ויש לי משם זכרונות נעימים מאירוע עם מוסיקה אירית תוססת, אוכל משובח ואנשים נחמדים.
גם היום היה לי שילוב מקסים שכזה שם - אנשים מקסימים, ילדת הבת מצווה ששרה במקהלה, המקהלה כולה שרה בצורה מדהימה, והילדה עצמה עשתה לי צמרמורי עונג כששרה סולואים של אופרות ומוסיקת גוספל בקול פעמונים מתוק להפליא. קשה היה להאמין שמילדה בת 12 יוצא כזה קול מלא עומק ורגש.
וההפתעה הכי גדולה - שלום חנוך הופיע לקראת סוף האירוע, הוא חבר המשפחה ושר שם כמה שירים וראו איך הוא מסתכל באהבה אל הילדה המקסימה הזו שדקה קודם כבשה את לבבות כולנו בשירה המופלאה שלה.
ומסביב - העיצוב מושלם, האוכל תענוג, האנשים מלאי חיוכים וחום.
ומחר - התערוכה במועדון, להיות מוקפת בצילומים של Abyss ואמנים נוספים, לצייר על דוגמנית שתתמסר למכחולים ולצבעים, ולהיות מוקפת באנשים שאני אוהבת.
בימים כאלו אני שמחה שהתעקשתי לחיות (בקושי) מאמנות, שלא התפשרתי ולא ויתרתי, שאני עושה ויתורים מסויימים אבל הרווח הרוחני והרגשי שאני מקבלת שווה יותר מכל הון שבעולם.
לפני 20 שנים. 22 באוקטובר 2004 בשעה 19:43
