וניל עם פיצפוצית

לפני יומיים ישבתי עם השותפה האילתית שלי ועם עוד חברה אילתית שלנו ודיברנו על החייל שנהרג, אילת זו עיר קטנה וכולם מכירים את כולם והיה להן עצוב...

באותו יום גם סבתא של חבר טוב נפטרה, זה גם עצוב וכואב לאבד סבתא, אבל יש הבדל בין לאבד אשה שמתה משיבה טובה לבין לאבד אדם בראשית חייו.

היום נודע לי שהחייל הנהרייני שנהרג בתאונת התהפכות המרכבה הוא בן של מישהי שאני מאוד אוהבת.
היא מתעמלת אצל אבא שלי כבר המון זמן ותמיד מלאה חיוכים וצחוק וחיבוקים לכולם.

כשאבא שלי סיפר לי איך בלוויה היא נשברה ושכבה על הקבר הטרי נחנקתי וגם הוא.

מחר אני הולכת לבקר אותה.

אין לי מילים לומר לאישה כזו מקסימה שאיבדה את הילד שלה, רק לתת לה חיבוק גדול ואולי לספוג חלק מהכאב שלה כדי להקל עליה קצת...

אני בטוח אבכה איתה, הדמעות חונקות אותי מהרגע ששמעתי שזו היא.

כשבאתי לקנות פרחים לסבתא הבוקר וראיתי את החברה שלי, בעלת החנות, מכינה זרי אבל, כבר היה לי עצוב קצת, אבל רק בערב נודע לי שזה הבן של נידרית, אותה יישות מקסימה ומלאת אהבה שתמיד אהבתי לפגוש בביקורי בצפון.

אח שלי היה ביחידה הזו, של הבן שלה. כשרצו לקדם אותו למפקד טנק הוא סירב, הוא העדיף להשאר תותחן. כששאלתי אותו למה ויתר על קידום הוא אמר לי שהמט"ק נמצא בצריח, חשוף, זה המקום הכי מסוכן. ככה כשהוא תותחן יש לו את האחריות לכוון ולפגוע במטרה אבל הוא עצמו מוגן. הוא אמר לי שהוא לא רוצה להשאיר אף אחד מאיתנו עם הכאב של לאבד מישהו קרוב. הוא איבד חבר בצבא, ורצה למנוע מאיתנו ככל שאפשר את הכאב הזה.
הבן של נידרית רצה להתקדם, רצה להיות "ראש גדול", אני מבינה את האהבה שלו לצבא, לארץ, את הרצון שלו לתרום. גם אחי היה כך עד שאיבד חבר והחליט לוותר על הקידום.

לפעמים אני חושבת שאולי כל ההתעסקות שלנו פה עם הכאב יש בו מהנסיון לשלוט בכאב שלפעמים תופס אותנו כל כך לא מוכנים...