וניל עם פיצפוצית

כשבאים לנחם אמא שאיבדה את הילד שלה, שנה אחרי שאיבדה שני הורים צעירים ואהובים בתאונת דרכים - זה לא קל.
אין שום מילים שיכולות לגעת באמת בכאב הזה ולהתקרב אליו.
אבל בחיבוק הרגשתי את הצמא הזה לחום, לאהבה, את הגעגוע...
ישבתי לצידה והחזקנו ידים, היא פקחה את העיניים בתדהמה: את לא מטפלת, מאיפה לך האנרגיות האלו?
עניתי: מאהבה, אני אוהבת אותך.
העיניים שלה נדלקות.
בין כל ה"שלא תדעי עוד צער" פתאום מילים של אהבה.
זה מה שהיא הצטרכה.
מגע, חום, שיאהבו אותה וזהו.
בלי הבכי והכאב - אהבה נטו.
נתתי לה את כל מה שהיה בי וכשהלכתי הביתה נרדמתי על הספה בשבע בערב מרוב תשישות.
הבוקר שוב באתי אליה.
"לא נסעת הביתה?" היא שאלה,
"לא, באתי לתת לך עוד..."
היא פינתה לי מקום לידה ושוב החזקנו ידים והיא שתתה בצמא את כל האהבה שהבאתי לה.
בצהרים עליתי על הרכבת חזרה למרכז, לנוח קצת.
מחר נפרדים מביאנקה שנוסעת לאילת, מחרתיים בריתה לבת של חברה טובה מהעבר.
וביום ראשון אני שוב אעלה על הרכבת צפונה לתת עוד אהבה נטו לאמא בלי ילד שמאוד זקוקה שיאהבו אותה בחיוך ובלי דמעות.