חזרתי עכשיו מבייביסיטינג.
הייתי אצל חברה טובה טובה שלי ושמרתי על הגור פלאים שלה.
ילד מואר פשוט! עוד לא בן שנה וחצי ומפטפט באוצר מילים נפלא, מחייך ללא סוף, מחבק, משחק, צוחק צחוק מתגלגל שממלא את הלב עד אפס מקום, עד גודש מעבר למה שלב יכול להכיל, ואני אפילו לא האמא שלו. אני מתארת לעצמי איזו גאווה ואיזה קוועצ'ים הוא ממלא לה בלב...
אני מתה עליו! אני שורצת אצלה המון ומסניפה אותו בשקיקה בכל פעם מחדש!
כשהיא חזרה בדיוק צילצל הנייד שלי ועל הקו היה קול מן העבר, האיש הגדול שמי שעוקב אחרי הבלוג אולי תהה לאן הוא נעלם בכמעט חצי שנה האחרונה.
האיש שמע את הצחוק של המלאך הקטן ושאל: " נו, מתי את עושה אחד כזה משלך?"
ככה זה חצי פולנים, לא יכולים בלי השאלות האלו...
"צריך גם אבא בסיפור בשביל זה" עניתי לו
"נו? ואין אף אחד? לבחורה כמוך?"
הזכרתי לו כמה קשה בימינו למצוא מישהו שהוא לא פסיכי, דפוק או שרוט בצורה חמורה שגם יהיה פנוי וגם יבוא לו לגמרי במקרה להתחייב על משפחה, וגם לי יבוא עליו... הוא כבר היה בסרט הזה, הוא יודע בדיוק על מה אני מדברת.
כשניתקתי את השיחה החברה שואלת: "נו, אז אולי תדברי איתו ותעשו משהו ביחד, הרי הוא מת להיות כבר אבא, ונשארתם ביחסים טובים, ולפעמים זה הכי בריא לעומת זוג שבהתחלה מאוהב ואח"כ שונאים אחד את השני, אתם לפחות מצליחים לשמור על כבוד הדדי וחברות כבר שנים, ואת כבר בת 33 וככל שהזמן עובר הפוריות יורדת וגם עייפים מדי להיות הורים, שווה לכם לפחות לחשוב על זה"
לא יכולה לומר שזה לא עלה לי בראש בעבר, הרי הוא גבר סקסי לטעמי, מטען גנטי משובח, איש חכם, טוב לב, אמנם קצת אגואיסט אבל לא ברמה שזה רע, אכפת לו ממני, הוא בהחלט יכול לתת לילד/ה גב כלכלי ורגשי יציב.
המחיר הוא לדעת שזה לא ילד שנולד מתשוקה וזוגיות מלאת אהבה. אני אמנם אוהבת אותו ברמה החברית והוא מושך אותי אבל אני לא כולה לקרוא לו החבר הכי טוב שלי... או נפש תאומה, אנחנו ממש הפכים למען האמת.
החברה מקפיצה אותי לתחנה, בדרך יש צלצול משיחה חסויה ואני לא עונה, הייתי באמצע שיחה עם החברה. משאירים לי הודעה.
באוטובוס הקשבתי להודעה "מדברים מהמרפאה, רצינו להודיע לך שקורס ההכנה ללידה הוקדם ויתחיל בתאריך 04/06 , אם יש שאלה או בעיה תתקשרי אלינו לXXXXXXXXXXX"
התקשרתי לומר להם שהם התקשרו בטעות למס' הלא נכון, הסתבר שהפקידה טעתה בחיוג בספרה אחת והגיעה אלי.
צירוף מקרים מצמרר או סימן מלמעלה????
התקשרתי לחברה וסיפרתי לה את תוכן ההודעה. היא ישר אמרה שזה סימן.
כוס אמא של השעון הביולוגי הזה! למה אני לא יכולה לשים על "נודניק" עוד קצת? למה הוא לא מפסיק לצלצל כל הזמן? מה רוצים ממני? אני עוד קצת צריכה זמן בשביל עצמי....
מה הזמן טס כל כך מהר? רק אתמול בערך הייתי בת 20...
לאן כל הזמן הזה הלך???
לפני 18 שנים. 31 במאי 2006 בשעה 16:56
