וניל עם פיצפוצית

בפוסט הקודם סיפרתי שסבתא נרדמה כבר אצלי במיטה, לא סיפרתי שהיא נרדמה הפוך, עם הראש בכיוון של הרגלים ולהיפך.

כיוון שלישון על הספה בסלון נחשב צעד מזוכיסטי במיוחד לגבי התפוס קמעה (מתח + עבודה עם ילדים השאירו את חותמם עליו) ואני לא בעסק, החלטתי לישון במיטתי.

ניסיתי, בחיי שניסיתי, אבל הפחד שאתהפך ואבעט בטעות לסבתא הקטנה שלי בפרצוף הפיל עלי אימה ולא נרדמתי!

לא שלא ישנתי ככה בחיי, אבל בפעמים האחרונות שנרדמתי ככה, חיבקו לי את הרגלים אז לא היתה סכנה שאבעט במי שלצידי, במקרה הזה - ממש פחדתי.

קמנו בבוקר די מוקדם, סבתא ואמא יצאו קצת לפני להוציא כסף מהבנק (בצפון כל הכספומטים היו מרוקנים כי הבנקים סגורים כבר המון ימים) ואז התקשרו שאצטרף אליהן לדלתא עודפים, סבתא קנתה כותונת לילה ויש מבצע 1+1 חינם אז שאבוא ואבחר לי כותונת גם. אז באתי ובחרתי כותונת, שיהיה לי עוד סמרטוט לישון בו פעם בכמה חודשים שמישהו שהוא לא בן זוג שלי ישן איתי ואז אני לא יכולה להיות ערומה כמו שאני רגילה...

אח"כ ליוויתי אותן לחנות ספרים יד שניה באנגלית שסבתא תבחר לה כמה ספרים של אגתה כריסטי וכמה של ויקטוריה הולט, שיהיה לה מה לקרוא בממ"ד.

משם הלכנו לבית קפה לארוחת בוקר.

אחרי האוכל הלכנו ל"סלון אורה" כדי שסבתא תסתפר.
מסתבר שהשמפו היקר של סבתא הוא אסון לשיער (פאנטן נדמה לי) והוא זה שגורם לה לנשירה, ולא הגיל כפי שחשבה. סבתא נשבעה לזרוק את שאריות הבקבוק ואני נתתי לה בבית שמפו של קרליין 10 שסתם עמד אצלי ללא שימוש כי עברתי לקמיל בלונד של ד"ר פישר. רק כשנשבעתי לה מיליון פעמים שאני לא משתמשת בקרליין היא הסכימה לקבל אותו במתנה. זה וכשהראתי לה את המדבקה של המחיר שזה עלה 9.99 לבעלי כרטיס מועדון. כשהיא ראתה שלא אפשוט רגל בגלל השמפו היא הסכימה סופית לקבל אותו במתנה.

אח"כ הלכנו לחנות הצילום לפתח לה את התמונות מטורקיה. בצפון אמא לא מצאה מקומות שמפתחים תמונות מ CD... שם בטח יש מקומות שעוד מפתחים בחדר חושך במקום במכונה...

מהפוטו המשכנו לגלריה ולבית יד לבנים לראות קצת אמנות. בגלריה בעלת המקום הסבירה הכל ובסבלנות, ביד לבנים נאלצנו להקריא לה כל מילה (כולל חומר פרסומי) כי הכל היה כתוב באותיות קטנות ומרחוק והיא לא יכלה לקרוא בעצמה. אמא שלי ברחה להתחבא בשירותים, כשסבתא נזכרה אחרי חצי שעה שהיא גם צריכה מצאנו את אמא מקטרת בטלפון לחברה, מזל שסבתא לא ממש שמעה.

בשעות הצהרים המאוחרות חזרנו הביתה מותשות.

סבתא ואמא הלכו לנוח מול הטלוויזיה, אני הייתי צריכה לעבוד קצת על המחשב, ואז הלכתי להביא לנו ארוחת צהרים מהמעדניה ליד הבית, ולהוציא את התמונות מהפיתוח.

סבתא התפלצה כשראתה שהתמונות בגודל 10X15 ולא 9X13 כפי שהיתה רגילה מלפני מיליון שנה. האלבומים שלה לא מתאימים לגודל הזה, איך היא תסדר את התמונות???
למזלי יש לי המון אלבומי כיס בגודל הנכון, נתתי לה לבחור אחד ואמא סידרה לה את התמונות לפי סדר כרונולוגי.

בשעה 17:00 סבתא ביקשה שאעזור לה להתארגן למקלחת, כדי שתהיה מוכנה בזמן לארוחת הערב (שקבענו לצאת אליה ב 19:00). לא להאמין - אבל זה הזמן שלקח לה להתארגן:

להביא מגבת, למצוא מקום להניח אותה שלא תרטב (סבתא, יש מתלים על הדלת, לא, המים לא מגיעים לשם, בטח שאני בדקתי, אני רק שנתיים כבר בדירה הזו...) לבחור בגדים לאחרי המקלחת, למצוא איפה לשים אותם שלא ירטבו (סבתא, שימי על המתלים שליד המגבת, כן, אני בטוחה שהמים לא מגיעים לשם, בואי, אני אעזור לך לתלות, לא סבתא, זה לא יפול משם) להתפשט, לקפל את הבגדים המלוכלכים ולשים אותם בשקית נילון, להתנגב, למרוח קרמים, למצוא איפה השאירה את המשקפים ומכשיר השמיעה שלה, לסיים להתלבש, לסדר את התיק כלי רחצה ואת התיק הגדול.

שעתיים אני עזרתי לה והחנקתי את הצרחה שעמדה לי תקועה בבטן.

האיטיות הזו מטריפה!

בדרך לארוחת ערב עוד עצרנו לקנות תאורת חירום לממ"ד ווילון לאמבטיה לאחותי. סבתא גם רצתה לקנות לי מאוורר גדול לחדר אבל סרבתי בנימוס, גם ככה היא החליטה לקנות לי ארון חדש וגדול במקום הקטן והמתפרק, כשקלטה את כל הערימות ציוד עבודה שלי בתיקים על ארוניות מגירה של כתר פלסטיק וזה לא היה מספיק מסודר בעיניה. היא פקדה על אמא למצוא לי ארון גדול באינטרנט ולדאוג שישלחו לי אותו הביתה. "גם ככה יש לך עוד מעט יום הולדת", היא אמרה (בטח עוד מעט, סוף נובמבר זה ממש מתקרב)...

ברור שעל כל דבר שנאמר לסבתא צריך לחזור כמה פעמים כי גם עם המכשיר היא לא תמיד שומעת טוב, או שלפעמים היא סתם לא מקשיבה כי היא עסוקה בלדבר בעצמה, והיה צריך ללכת איתה ל א ט ל א ט ובזהירות, ולהחזיק לה את היד, ולהרגיע את אמא שכבר מתפוצצת מעצבים מהמצב (לא שכשאין מצב כזה אז היא רגועה, חס וחלילה) ולנסות ולתאם ארוחת ערב עם כולם כשלכל אחד יש עבודה / תוכניות לפני / אחרי...
ולשכנע את סבתא שאצל הדודה יהיה להן כיף כי יש שם שקט ומזגן חזק ודירה גדולה ויהיה להן יותר פרטיות, והיא תוכל לקרוא שם בשקט ולראות מה שבא לה בטלוויזיה ולא לפחד שהיא מפריעה לי או לבייבי (לא, סבתא, את לא מפריעה, היא יצאה לסידורים או לרכב, לא על סוסים, על אופנים, כן, האופנים שהיו במסדרון הן שלה, לא סבתא, אני לא רוכבת על אופנים, כן, נכון שפעם רכבתי אבל עכשיו אני לא רוכבת, כן, אחותי כן רוכבת, למה אני לא? כי אני לא אוהבת לרכב בעיר, אני מעדיפה ללכת ברגל, כן, ראית היום שהכל קרוב, כן , זו באמת דירה עם מיקום מצויין, סבתא)

אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה

נכון שהייתי רגועה כשהן היו כאן ולא בקטיושות שיש בבית, אבל אני אהיה עוד יותר רגועה כשהן יהיו אצל דודה שלי, עכשיו תורה לשאת במאמץ המלחמתי.