וניל עם פיצפוצית

הערב, סוף סוף, גם אבא שלי ואשתו נשברו מרוב הקטיושות שנחתו להם מטר מהבית והחליטו לחסוך מהילד טראומות ולבוא למרכז.

אצל הדודים בקיבוץ כבר היחידה הנוספת מלאה בסבתא ובת דודה, ואצל שאר האחים שלי אין מקום.
קיבלתי טלפון "אנחנו באים" וכל כך שמחתי...

נכנסתי לכוננות החלפת מצעים וארגון הבית לקבלת 3 פליטים בשלוש מידות שונות : XXL , M, ו - S
הגדולים יותר קיבלו את מקום הכבוד במיטתי הזוגית, והקטנצ'יק בן ה 6 ואנוכי נישן בסלון.

מחר בטח נלך לקניון ונקנה לילד מנורת לבה כמו שיש לנו, הוא התאהב בה ובהה שעות עד שנרדם.
נלך גם לנעמה, כך שבזמן שהגדולים מקשקשים על כוס קפה קר, הילדים ישחקו בבריכה, יציירו וישתעשעו עם החיות.
אפשר גם ללכת לפארק היפה שלנו, יש שם המון משחקים כך שהגור יוכל להשתולל לו בכיף.

האמת שמצאתי את עצמי הערב בקונפליקט לרגע, בין להשאר ללילה אצל חבר יקר ולבין למהר הביתה למשפוח'ה. הבקשה של הגור "מתי תבואי?" בטון מתחנן ומתגעגע שברה אותי ומיהרתי לחזור לנשנש את הגור.

הגור ישן עכשיו פה לידי, על הספה... האצבע שלו בתוך הפופיק הקטן והמתוק שלו. ככה הוא נרדם מאז שהיה תינוק. הוא מעולם לא היה מסוגל ללבוש אוברול, כי ברגע שנחסמת לו הגישה לפופיק הוא מתוסכל. לקח זמן להבין כשהיה תינוק למה הוא בוכה ולא נרדם ומושך בבגד השלם, עד שפוענחה התעלומה - אם אין גישה לפופיק הילד לא נרגע.

אני מחזיקה את עצמי בכוח לשבת ולהסתכל מרחוק ולא לאכול אותו במיזמוזים ונשיקות מרוב שהוא מתוק. האף שלו קצת סתום ויש לו נחירות קטנות ומתוקות של ילדים.

טוב, די, נשברתי, הולכת להסניף אותו, חייבת לקחת לריאות ניחוח גור!