וניל עם פיצפוצית

אמא של אחד מהלשעברים (זה שאיתו הייתי מעל 3 שנים, הקוסם) עשתה לי השכמה הבוקר.
לאחל שנה טובה וגמר חתימה וכל זה, ותודה על הברכה ששלחתי לה (אני תמיד שולחת לה, היא אשה מקסימה ואני מאוד אוהבת אותה גם שנים אחרי שהכל ביני ובינו נגמר).
ואני מכירה אותה, מרגישה שבוער לה משהו לספר, ומעודדת אותה לספר הכל ואז זה יוצא - הבן שלה מתחתן.

"כן, היא בחורה נחמדה, והם יחד כבר שנה אבל מה המהירות להתארס ולהתחתן מיד? היא טוענת שהיא לא בהריון אבל לכי תדעי" ועוד ועוד ספקות, קיטורים, התמרמרות על הדרך לא דרך שסיפרו לה, על זה שסיפרו לאנשים פחות קרובים ממנה קודם וכו'...
וגם על זה שהיא עדין מרגישה צביטה של עצב שהוא לא התחתן איתי.
אמרתי לה שבלי שום קשר אליו - מה שמחבר ביני לבינה תמיד נשאר!

הייתי תומכת, מעודדת, אומרת לה שזה שלהם ותכבד את זה, אני מכירה את הבן שלה - זה מה יש, עם זה צריך להתמודד. יש בו דברים נפלאים ויש דברים שלא...
"את אמא שלו, מתפקידך לקבל אותו להיות איתו במה שיבחר גם אם את לא מרוצה מהבחירות" אמרתי לה... "אני יכולתי לעזוב כשדברים לא מצאו חן בעיני אבל את לא חיה איתו כבת זוג אלא היא, ואת אמא שלו וצריך להשלים איתו ועם מי שהוא ועם מי שבחר לו כבת זוג, ולאחל לו רק את הטוב ביותר."


הרבה פעמים עברה לי המחשבה "איך ארגיש כשהוא יתחתן, אם זה בכלל יקרה אי פעם?"
מכירה את הפחד שלו ממחויבות, את הנטיה הגוברת לבגוד, את השקרים...

אני הייתי הקשר הרציני הראשון שלו, הראשונה שעבר לגור איתה (ועוד די מתחילת הקשר), זו שלימדה אותו לחיות בזוג, לתקשר על הכל, מעגליות של נתינה וקבלה. הוא היה תלמיד נהדר בהתחלה, היה לנו קשר מאוד חם ויצירתי, קשר שהרים את שנינו ונתן לנו להתפתח יפה בתוכו ביחד ולחוד. הרבה דברים טובים יצאו לשנינו מהביחד הזה.
לא אומרת שהיה מושלם, תמיד היו דברים קטנים שהפריעו, אבל כל עוד הם היו קטנים התגברנו על הכל.

היו דיבורים על חתונה וילדים שבאו דווקא ממנו, כדבר שיקרה מתישהו בעתיד. לא לחצתי, רציתי לסיים את הלימודים קודם, לראות איך הביחד הזה מתפתח. רציתי גם שזה יבוא ממנו, כשהוא יהיה שלם עם זה, כיוון שהייתי מודעת לפחדים שלו.

כשעברנו מאילת למרכז דברים החלו להשבר שם. משהו מהתמימות הפרובינציאלית אבד, התחמנות גברה, והנטיה לדרוך על אחרים כדי להתקדם החלה לתת אותותיה.

לא אהבתי את זה, התראתי בפניו שקשה לי עם היחס הזה שהוא נותן לאנשים, בעיקר אלו שהיו חברים שלנו, גם את היחס לאמא שלו לא תמיד אהבתי למרות ששם בהדרכתי הוא יותר השתדל.
לקראת 3 שנים יחד החברים שהתחתנו בעצמם החלו ליצור לחץ על חתונה גם אצלינו, גם אמא שלו "רמזה" לא בעדינות ולא פעם אחת שהיא רוצה כבר לראות אותנו נשואים והיא רוצה שנעשה לה שבעה נכדים. היא היתה מוכנה לוותר על החתונה גם ושנעבור ישר לשלב הנכדים.

זה גרם לו להתחרפן ולהתנהג כמו אידיוט. בסופו של דבר זה גם הוביל לבגידה.

ידעתי שזה יקרה, הזהרתי הרבה לפני מאותה בחורה, כשהוא חזר הביתה ואפילו לא ידעתי היכן היה ראיתי על המצח שלו כתוב "אשם" גם בלי שאמר מילה.

הוא סיפר לי סיפור על סרט סנאף שראה שהשפיע עליו קשה, ידעתי שהוא לא מספר את כל האמת.
הבטן לא משקרת. ידעתי שהוא בגד, ראיתי שהוא לא מספר, אמרתי לו שלי יש תחושה שעוד משהו מטריד אותו וכשירצה יספר. אני לא הולכת ללחוץ עליו בכוח.

חודשיים אחרי הוא סיפר. סיפר שזה קרה בדיוק כפי שאמרתי לו לפני יותר משנה שזה יקרה. הוא לא העז לספר, פחד מה "אמרתי לך".
אני מעדיפה לשתוק מאשר לומר את המילים האלו. הן גם ככה תלויות באוויר, למה לחזור עליהן בקול רם במצבים האלו? אין שום טעם בכך.

עברנו משבר אמון, לא הצלחנו להתגבר עליו, ההתנהגות שלו רק נהיתה איומה יותר מרגע לרגע עד שלקחתי את כל הדברים שלי ועזבתי את הדירה, קודם להורים ואח"כ לדירה משלי.
הוא רצה שנשאר חברים. אמרתי לו שאני לא יכולה להשאר חברה שלו כל עוד לא הצלחתי לסלוח לו על השקרים ועל ההתנהגות שלו, הרגשתי כל הזמן שבקשת הסליחה שלו לא היתה כנה, שהוא לא באמת הבין את עומק הפגיעה שפגע.

כשסוף סוף הצלחתי לסלוח, שנים אחר כך, גם שהיה לי ברור שהוא עדין לא מבין מה כבר עשה, ראיתי שאני בכלל לא רוצה להיות חברה שלו.
לא אהבתי את מי שהוא הפך להיות.

סיפורים ששמעתי מחברים משותפים רק חיזקו את ההחלטה הזו, והמשכתי לסנן אותו כשהתקשר, ולא לענות ל SMSים ששלח.

שמעתי סיפורי זוועה מחברים על מערכות היחסים שניהל אח"כ, חוסר כבוד, בגידות, שקרים...
הוא הפך לגבר מכה רגשית, והן נשארו שם תקופות ממושכות עד שהאולטימטום לחתונה פיצץ בכל פעם את הכל.

העדפתי לא לדעת, כאב לי מה שהוא הפך להיות.
זה לא היה אותו גבר שאני הכרתי, אז באילת, כששנינו היינו צעירים ותמימים יותר.

תהיתי אם יכאב לי או יצבוט לי כשאשמע שהוא מתחתן, כי פעם כל כך רציתי שזה יקרה איתי...
ובכן - הדבר היחיד שאני מרגישה עכשיו זה "ליבי ליבי עליה"
אותה אשה שכנראה אכן נכנסה ממנו בכוונה להריון, דולה רסיסי קסם שעוד נותרו בו ומתנחמת בהם בכל רגעי הגועל שהתרבו, אשה שמתעלמת/מדחיקה/מסרבת להאמין לכל הבגידות והשקרים ובולעת בשקט את ההתנהגות האיומה שלו.

אמא שלו אמרה "היא בחורה נחמדה, גם עובדת עם ילדים, מורה בשנת שבתון, בגילכם, מאוד נוחה, מאוד מנסה לרצות"

מצא לו סאבית להתעלל בה בלי מילת בטחון...

כשהיינו יחד הוא בגד פעם אחת, היו לו נקיפות מצפון, אז עוד היה לו דבר כזה, מצפון...
עכשיו כבר אין.

בכל החברות שבאו אחרי הוא פשוט התעלל.

אין לי מילה אחרת, זה פשוט להתעלל!

הן נשארו, עד שסירב להתחתן ואז הן הלכו, האחרונה כנראה נכנסה להריון בכוונה כדי לקבל את מבוקשה, וגם בה הוא בוגד, וגם בה הוא מתעלל רגשית, וכל החברים יודעים וקשה לי להאמין שהיא לא יודעת על הבגידות התכופות, היא כנראה כל כך לא מעריכה את עצמה וכל כך מוכנה להתפשר שהיא נשארת שם.

אם כשהפרידה היתה טריה וחשבתי שיום אחד יצבוט לי הלב כשאשמע שהוא מתחתן, היום אם נצבט לי הלב זה מצער על כך שיש שם בחורה שכל כך לא אוהבת את עצמה ומוכנה להרמס עד דק...

יותר מהכל - אני שמחה שאני לא שם.