ביומיים האחרונים בא לי להריץ את הזמן מהר קדימה.
אם רק היה לי שלט לחיים כמו שיש שלט לוידאו...
לא שאני לא נהנית מכל יום שעובר עלי בינתיים, אבל אני כבר רוצה להיות אחרי הראיון בשגרירות ארה"ב, עם הויזה ביד.
רוצה להריץ את החיים בלי לפספס אף יום, אבל שיעברו מהר, עד לטיסה לארה"ב.
הכי כיף יהיה להריץ מהר את הטיסה הארוכה הזו שבטח בה אני אהיה מחורפנת לגמרי מרוב התרגשות.
רוצה כבר להיות שם.
בחופשה האמיתית הראשונה שלי לבד...
פעם ראשונה שאטוס לחו"ל בלי מישהו מהמשפחה/עבודה/בן זוג.
לבד
עד ליוסטון
ושם...
שם אהבה מחכה
החבר הראשון שלי מהצבא, הקאובוי המופרע שלי שמתקשר אלי כמעט כל יום
זה שעוזר לי להתגבר על הגעגוע למישהו אחר שעכשיו רחוק,
מצחיק אותי ולא נותן לי להיות עצובה
מישהו שאני כבר כל כך מחכה לראות את החיוך שלו
כשאני רואה בצג השיחה המזוהה את ה 0000 של תחילת המספר אני כבר מחייכת
כשאני שומעת את הקול שלו החיוך גדל
וכשאני שומעת אותו מדבר לרגע ספרדית עם חבר או עובד שלו אז בכלל מתחילות לי תגובות לא רצוניות אחרות שרק דיבור באיטלקית יכול להתחרות בכך...
זה לא פייר איך שהוא מדבר איתי כך כשהוא בקצה השני של העולם!
איך אני אחזיק מעמד במצב הזה חודש שלם???
תודה לאל שעברתי לבטריות נטענות!
לפני 18 שנים. 18 בנובמבר 2006 בשעה 17:36