וניל עם פיצפוצית

בכל יום שני בערב אנחנו מדברים, אצלו זה צהריים והוא רק קם ומתאושש ממסיבות סוף השבוע שלו.
אני כבר הרבה אחרי מסיבת סוף השבוע שלי.
אנחנו מחליפים חוויות.

הוא מספר לי על המסיבות השוות שהלך אליהן בטקסס, זה בד"כ או השקת CD חדש של איזה ראפר ידוע או השקת ליין האביב של ויקטוריהסיקרט'ס וכאלה... הוא הולך למסיבות ממש שוות עם סלבס ו"וואנה בי סלבס" כי הוא מכיר שם הרבה אנשים חשובים שהם חברים טובים שלו.
הוא הולך לכל מיני מועדוני סווינגרס שם, ומועדוני חשפניות ברמה גבוהה ומספר לי על כל מה שראה שם.

אני מספרת לו על המסיבות של הFמיליה ב NO LIMIT ואין לנו במה להתבייש.
התגובות שלו (נא לזכור שהוא כבר 13 שנה לא חי בארץ) הן משהו בסגנון: "מה את אומרת? כאלה דברים בתל אביב שלנו? התקדמה הארץ הקטנה הזו"

הבטחתי לו לקחת אותו לשם כשיבוא לביקור מולדת
ככה אני ארגיש שכשהוא יגיע לארץ אני אדאג שלא ישעמם לו בלי הבלגנים של ארה"ב.

זה מצחיק שדווקא אני אראה לו את המקום הכי שווה לבלות בו...
פעם, לפני 15 שנה כשהכרנו, הוא היה הבליין ואני הייתי עכברת הכפר הקטנה שנגררת אחריו ביישנית ונבוכה.
היום אני מרגישה הכי בבית במקום "סליזי" שבחיים לא הייתי מדמיינת שכף רגלי תדרוך בו, אז כשעוד הייתי כזו ילדת כפר קטנה וביישנית.
היום החברים הכי טובים שלי סוטים.
גם אני גיליתי שלי בעצמי יש לא מעט שריטות וסטיות שבגיל 19 לא הייתי מאמינה על עצמי שככה אני אהיה עוד 15 שנים.

אנחנו מדברים על זה הרבה בשיחות שלנו, מדברים וצוחקים.
מרגע לרגע אני מגלה כמה בעצם הפכנו להיות דומים בדברים האלו.
שנינו אוהבים לצאת למקומות האלו, בהן יש הרבה הזדמנויות, הרבה חופש והרבה התרחשויות לא שגרתיות, אבל שנינו ילדים טובים מבפנים, טיזרים לא קטנים, אבל לא נותנים לכל אחד/אחת לגעת בנו, שומרים על כבוד לגוף שלנו ולא כל אחד נכנס ללב ולחיים שלנו.
הוא מפרגן לחברים שלו שבוחרים להשתרלל וכך גם אני, אבל שנינו נשארים משקיפים מהצד על הקרנבל, שנינו מחכים למגע שבא עם הרבה רגש, שנינו מחכים בעצם להפגש שוב אחרי כל השנים ולגעת אחד בשני בלב, בגוף ובנשמה.

מחרתיים הראיון.
אני לקראת סוף ההכנות. לא נשאר הרבה, רק עוד כמה מסמכים אחרונים.

אני מתרגשת. קצת מפוחדת אפילו, אבל רוצה כבר להיות שם איתו.
זו חוויה של פעם בחיים, הנסיעה הזו, ואני חייבת אותה לעצמי ולא אתן לשום פחד או מכשול לעצור אותי מלהגיע לשם.