כבר כמה ימים השינה בורחת לי מהעיניים, והבטן מתהפכת מההתרגשות.
בנוסף לקרנבל יום ההולדת שלי יש את קרנבל הנסיעה לחו"ל.
מחר הראיון בבוקר, וכל הניירת מוכנה חוץ מהאישור מהבנק שאקח מוקדם בבוקר מהסניף הקרוב לביתי ומשם - לשגרירות.
אני מתרגשת בטירוף.
אני כל כך רוצה את הויזה הזו וכל כך מפוחדת מהנסיעה בו זמנית.
בטיסות קצרות יותר אני כמעט מתחרפנת אז טיסה ארוכה שכזו תהיה סיוט, ולהגיע לשם, למקום שלא הייתי בו אף פעם עד שהקאובוי יקח אותי אליו ואני ארגיש רגועה ונרגשת איתו.
אני בטח אהיה כמו ילדה קטנה, מפוחדת מהמקום הגדול והזר הזה, על סף דמעות.
בת כפר קטנה בארה"ב הגדולה.
זה מלחיץ ומרגש בו זמנית.
רוצה כבר לראות אותו, לחבק אותו, להסניף את הריח שלו עמוק כמו שעשיתי תמיד כשהיינו בצבא.
היה לו ריח גוף מתוק כזה שבהתחלה חשבתי שזה מרכך הכביסה עד שגיליתי שזה בא ממנו.
כשהריח הזה היה מהול בריח מדים של צבא זה בכלל היה מטריף אותי.
סקרנית לדעת איך זה יהיה הפעם, איך נרגיש, מה יקרה, איך יקרה...
הכל יהיה מוכר וחדש ביחד, מרגיע ומרגש במעורבב, כבר עכשיו יש בי כל כך הרבה תחושות שזה מבלבל...
הזמן טס כל כך מהר, כל כך הרבה דברים קרו לי עד עכשיו, אהבתי, כאבתי, ניגבתי את הדמעות, החלטתי שאני יוצאת לדרך חדשה, התחלתי לצעוד לכיוון מסויים, והנה מטרה אחת כבר כל כך קרובה...
מחר זה בוקר כל כך חשוב בדרך הזו, מחר אני אדע אם אני טסה אל הקאובוי או נשארת כאן ואני כל כך רוצה לטוס אליו, כל כך כל כך כל כך רוצה!!!
לפני 17 שנים. 3 בדצמבר 2006 בשעה 21:31
