וניל עם פיצפוצית

אחרי התרוצצויות אין ספור, מילוי טפסים מעיקים, תשלומי אגרות ועמלות , בטן מתהפכת וחוסר שינה - הגעתי הבוקר לשגרירות ארה"ב בת"א מצויידת בכל המסמכים שביקשו ועוד כמה שלא, ליתר בטחון.

בכל מקום היו תורים שלא נגמרו, לידי בתור היתה סטודנטית לחוצה כי הסתבר שבתמונה שהביאה לא רואים לה את האוזנים.

אני הייתי בלחץ, אחרי כל ההפחדות שעושים את המוות לעצמאים, הכנתי עצמי לתחקיר שב"כ, באתי מכוסה מכל כיוון אפשרי, והתפללתי בלב הכי חזק שאפשר שזה יעבור בשלום.

אחרי שעתיים של תור גיליתי שהייתי אמורה להדפיס את הטפסים שמילאתי ולהביא אותם ולא לשלוח אותם במייל אז מילאתי הכל מחדש. אין לי מושג איך הצלחתי לקרוא הכל באנגלית עם הלחץ שהייתי נתונה בו.

עבר בשלום, המשכתי לסורק כדי שיקחו ממני טביעת אצבעות, הרגשתי כמו ב CSI רק שלא ראיתי אותם מריצים את התוכנה של המאגר על הצג ועברתי שוב לתור נוסף לראיון.

מראיינים באותן עמדות שבהם מוסרים את הניירת ובעמידה.
ראיתי אנשים שם מתוחקרים במיליון שאלות ונשמתי עמוק כדי להרגע.

הגיע תורי שוב והגעתי לפקיד צעיר ומחייך, ישר החיוך שלי גדל ונרגעתי, אנשים מחייכים מולי זה כבר סימן טוב.

הוא שאל אותי אם יש לי ילדים, עניתי שלא, שאל במה אני עובדת וכשסיפרתי לו הוא התלהב ואמר cool! הוא שאל לכמה זמן אני מתכננת לנסוע, עניתי לשבועיים - לחופש קצת בתקופת החגים שם.

הוא חייך אלי, אמר have fun, דפק את החותמת על איזה נייר וזהו!

הייתי בהלם!
כל הניירות שהבאתי, אישורים מהבנק, רואה חשבון, מפיקים, בעל בית - הכל נשאר בתיק.
החיוך הספיק (והאצבעות שהחזקתם לי גם)

יצאתי המומה, מרחפת, לב דופק בטירוף, קוצר נשימה ודמעות של התרגשות בעיניים.
רצתי לים, חלצתי נעלים והלכתי יחפה בקו המים, מסדירה נשימה ומתקשרת לאבא, אמא, סבתא, האחים שלי ולכמה חברים.

כמעט מעולפת מהתרגשות, הים הרגיע קצת.
התקשרתי לאחותי והלכנו לשתות מיץ סחוטבעי ליד הבית שלה והיא חיבקה אותי וקראה לי זונה!
היא ניסתה פעמיים לקבל ויזה ולא הצליחה ואני קיבלתי תוך דקה ועוד טיול ממומן עד הסנט האחרון.

התקשרתי לסוכנת הנסיעות ואישרתי לה את ההזמנה סופית.

עכשיו רק נשאר להעביר את העבודות שסגרתי לתאריכים האלו לנעמה שתחליף אותי, ולהתחיל לתכנן מה לארוז, לארגן מזוודה נורמלית, להסדיר נשימה.

בעיקר להסדיר נשימה, כי כבר עברו כמעט 3 שעות מאז הצליל הזה של חותמת על נייר ואני עוד טיפה רועדת (:

אני מחכה כבר להערב, להתקשר לקאובוי שלי ולהגיד לו: יוסטון, אין לנו שום בעיה!