וניל עם פיצפוצית

להיות חלק מיצירה זו תחושה מאוד מיוחדת.

החוויה הזו של לדגמן עבור צילום היא ייחודית, זה בעצם משחק מול מצלמה.
באותו הרגע אני מודעת לכך שאני משחקת, אבל מדהים אותי מחדש לראות את התוצאה.
פתאום זו אני אבל לא אני, פתאום ההיא בתמונה נראית לי שונה, היא מרגישה דברים אחרים ממה שאני הרגשתי כשהצטלמתי...
כמו בתמונה ההיא עם החבל על הצוואר, ההיא שם שזו אני נראית מאוד מבוהלת, ואני שכאן מסתכלת "בה" זוכרת כמה כיף היה להצטלם, כמה בטוח ומוגן הרגשתי עם בונדג' הצלם שמעבר לכך שהוא איש מאוד מוכשר, הוא גם חבר יקר וקרוב.

http://www.thecage.co.il/coppermine/displayimage.php?album=723&pos=2

אני מסתכלת "עליה" שם בתמונה, והיא נראית לי מפוחדת, על סף פאניקה, ואני זוכרת איך דמיינתי לעצמי שארגיש אם באמת אהיה במצב הזה עם מישהו זר, ופשוט שיחקתי לרגע, עד ששמעתי את הקליק של המצלמה והפלאש ואז צחקנו והלכנו לראות במצלמה איך יצא.

צילמנו הרבה דברים והיה לנו אחה"צ כייפי של יצירה בשבת היפה שהיתה, וחזרתי במצב רוח כל כך מרומם וכל כך מלאת סיפוק מהיופי שנוצר מהעבודה המשותפת הזו...

ואז הוא התחיל להעלות את התמונות ורצתי לראות וזה מדהים בכל פעם מחדש לקלוט שזו אני שם, במצב תודעה לגמרי אחר, משחקת מול מצלמה, ובכל התמונות האלו זו אני, מוציאה משהו שיש בי, ובכל פעם זה משהו אחר לגמרי...

התמונות שצילמנו בפעם שעברה עם הפרפר הוציאו ממני ילדה קטנה.
לא רואים את זה ממש בתמונה שיש באלבום כאן, כי שוב שיחקתי תפקיד של פרפרית קטנה מופתעת ומבוהלת שפתאום נועצים בה סיכה, אבל להיות ככה עם השיער משובלל בגולגולים מצחיקים, עם צבעים על הפנים ונצנצים, הרגשתי כמו בגיל הגן.
זה הוציא ממני משהו אחר שרואים בצילומים של מאחורי הקלעים, כשפרקתי את הגולגולים המצחיקים מהשיער. שוב חזרתי באותו יום הביתה במצב רוח נהדר.

ואני יושבת בבית, עם הטרנינג האפור והכירבולי שלי, מסתכלת על התמונות ולרגע מתקשה להאמין שההיא שם עם החבל או האיזולירבנד זו באמת אני...