וניל עם פיצפוצית

נידבתי את נעמה המקעקעת ואת עצמי לאפר במסיבת פורים מוקדמת בבי"ס לילדים עם מוגבלויות קשות.
היו שם המון ילדים, כל אחד סובל מבעיה אחרת, החל מחרשות ועד לכל מיני ניוונים ואוטיזם ותסמונות שאין לי מושג מה שמן אפילו.

היה ילד אחד שנראה כמו ההוא מפרנקנשטיין, רק חסרו לו התפרים במצח והברגים, וזה היה מראה קשה במיוחד, נעמה גם שמעה אותו משוחח עם ילד אחר ואמרה שנשמע שהוא אינטיליגנטי ולא סובל מפיגור.
ניסינו לדמיין איך מרגיש ילד שכזה, שאפילו נעמה ואני שמתנדבות בקביעות בווראייטי ואקי"ם וכו' התקשנו לראות אותו, איך כזה ילד שמחשבתו צלולה, חי בידיעה שהוא נראה כמו גיבור סרט אימה. ניחא היה סובל מפיגור כלשהו אז הוא לא היה מודע, אבל הילד הזה בוגר ומבין ובוודאי גם בבי"ס כזה שבו כולם חריגים יחסית, יש חריגים יותר וחריגים פחות.

היה שם גם ילד בכתה ב' אני חושבת, ששר בצורה מדהימה, וזכר את כל המילים של כל שיר שהיה ברקע בדיוק מושלם ושר בקול מדהים בלי טיפת זיופים גם בשירים קשים. התמוגגנו מהשירה שלו. רק כשציירתי אליו נודע לי שהוא עיוור לחלוטין. הוא אפילו לא יכול היה להסתכל במראה ולראות את הקלידים והתווים שציירתי לו על הלחי כיוון שהוא כל כך אוהב מוזיקה ולומד לנגן על פסנתר. יש לי תחושה שעוד ישמעו על הילד הזה בעתיד. הוא ילד מוכשר ומלא קסם וכריזמה בצורה יוצאת דופן.

באירועים האלו שמנו לב שעיקר הילדים באים ממשפחות דתיות או ערביות, כנראה ששם פחות נפוצות הבדיקות בזמן ההריון שעוזרות לאתר מומים שונים לפני הלידה ומחלות גנטיות. שמחנו שלנעמה בבית מחכה גור בריא וחייכן, והתפללנו שרק ישאר כזה.

אירועים כאלו תמיד מכניסים את כל החיים לפרופורציה, המינוס בבנק מתגמד, וכך כל דבר אחר שאנחנו מקטרות עליו לפעמים. העיקר שכולנו בריאים ושלמים ולא תלויים באף אחד.

הצוות והמתנדבים בבתי הספר האלו מדהימים!
אנשים מיוחדים אחד אחד, ולראות את האכפתיות והחום שהם מרעיפים על כל ילד וילד – זה עושה טוב בלב!
היו שם בנות שהכרתי מההתנדבות בבית לווינשטיין, הן היו אז בשירות לאומי דרך עמותה אחת, ועכשיו הן ממשיכות להתנדב בעמותה אחרת גם אחרי שסיימו את השנתיים בשירות הלאומי. זה ריגש אותי לפגוש אותן שם גם.

לפעמים מנהלי העמותות האלו מרגישים לא בנוח לקרוא לנו שוב ושוב ובכל פעם מחדש אנחנו מבקשות שלא יהססו לקרוא לנו, ולא רק בפורים... לשמחתנו לפעמים הם באמת מתקשרים גם בקיץ להזמין אותנו לאפר בקייטנות ובירידים.

אני אוהבת את הימים האלו, הם אמנם מאוד מעייפים ומאוד קשה לצייר על הילדים האלו שיש להם רעידות לא רצוניות, טיקים, וכל מיני דברים לא נעימים אחרים, אבל החיוך של ילד שכזה – נותן כזה סיפוק ששום אירוע אחר לא נותן!