וניל עם פיצפוצית

ככה זה כשאמא באה לישון אצלי ומחטטת לי בחיים ב 6:00 לפנות בוקר.
היא עושה כזה רעש גם כשהיא משתדלת להיות בשקט, כך שהלכה לה השינה למקום אחר, רחוק מכאן.

החתונה אתמול היתה מכה!
קבלת פנים ארוכה ומייגעת, התחמקתי בעקביות מכל דודה עוד לפני שהספיקה לפלוט את ה"בקרוב אצלך" כדי להמנע משפיכות דמים לפני החופה.

החופה עצמה נמשכה בסביבות החצי שעה.
כל הטאראראם התחיל בתופים ובשופרות שאנשים מוזרים בלבן הובילו את הזוג הצעיר מתחת לחופה.
הרב היה חזן וכל הפקה פקה הזה שיש בחופה היה בגרסת המחזמר "כנר על הגג" או משהו כזה.

האוכל היה סתמי, שום דבר לא היה מוצלח במיוחד, והפרה געתה מוווווווווווו כשנעצו בה מזלג, בצורה כזו שאפילו אוהבי המידיום רר לא נגעו בה.
הצעתי לבת דודתי את שאריות החסה שלי להאכיל בהם את החיה המדממת שלה. היא כמעט נחנקה מצחוק.

אני רציתי הביתה.

כשסיימנו לחפש משהו אכיל בין כל האוכל שבושל יתר על המידה ו/או התקרר בזמן המחזמר של החופה, התחילו הנאומים.

אם חשבתם במקרה שנאומים זה משהו שעושים בבר/בת מצווה ובחתונה עוזבים אותנו בשקט, אז לא... לא בדודה הפקות בע"מ.

דודה שלי, מנהלת בי"ס יסודי בשבתון, זמרת בכל חבורת זמר באיזור השרון, אירגנה מופע שלא היה מבייש את חגיגות היובל לקום המדינה שהיו לפני פחות מעשור. אפילו ההפקה של גאידמק השנה נראית חיוורת לעומת מה שציפה לנו.

זה התחיל עם האבא של החתן (בעלה המסכן, אחיה של אימי) שנאם משהו קצר ומרגש, אחריו נאמו הורי הכלה, הסבתא שילדה את מפלצת המחזמר (הגרסה הפחות נעימה של פאנטום האופרה) ואז דוד אחר הקריא מקאמה או איך שלא קוראים לדבר הזה, משהו ארוך ואמור להיות הומוריסטי על למה להתחתן או לא... וכשחשבנו שהדודה רק תשיר משהו ותעזוב אותנו בשקט, מסתבר שלא!
יש לה עוד "חיים שכאלה" על הכלה ועל החתן, משולב בקטעי וידאו ומוזיקה ובהומור של טקסים בבי"ס יסודי שלא מצחיק אפילו את תלמידי כתה א' שצוחקים מכל דבר אחר בערך.

אחרי שעה שדיברה על הכלה היא פצחה בשעתיים על בנה הבכור, כולל מחרוזת שירים שנהגה לשיר לו בילדותו. הסיוט החל עם מחרוזת מתוך "100 שירים ראשונים" והמשיך למדגם מייצג של כל השירונים שהודפסו משנת 79 ועד היום.

בזווית העין קלטתי את כל צוות הקייטרינג מתפקע עלינו מצחוק.
כן, להם זו היתה חוויה משעשעת יחסית לחתונות הבנאליות, לנו זה היה עוד סיוט שלא נגמר מבית דודה הפקות בע"מ.

אני מילמלתי לאמא שעוד לא התאוששתי מיום ההולדת 80 לסבא ז"ל (זה היה לפני 16 שנה בערך, הוא מת בגיל 83. הרופאים אמרו שזה סרטן, אני עד היום טוענת שמצבו הבריאותי התדרדר מאז נאלץ לספוג מחרוזת שירי דודה שנמשכה מעל שעה ביומולדת ה 80 שלו, גם האיש הכי חזק היה נשבר מהטראומה הזו) וההיא עוד ממשיכה.

אמא לחשה לי שאשתוק כי כל הקיטורים הציניים שלי גרמו לה לבכות מרוב צחוק והיא פחדה שיקלטו אותה. אמא שלי מנסה להיות מיינסטרים, אני כבר מזמן הודעתי שאני לא!

בשלב זה אני ניסיתי לקבור את עצמי מתחת למפה ולשחק בשקט במשחק עם הדגים שיש לי בפלאפון, אבל השירה הזוועתית של הדודה גרמה אפילו לדגים שבמשחק להמלט על נפשם.

היה ברור לנו שאנחנו יכולים לשכוח מהקינוחים. דודה הפקות בע"מ נתנה פקודה לצוות הקייטרינג לא להוציא דבר מהמטבח ואפילו לא להפעיל את המיחם עד שלא יסתיים הקטע האמנותי.

המלצרים היו עסוקים בלהסתלבט עלינו בצד, אז אפילו לא היה איך לארגן אלכוהול לשולחן כדי לטשטש את המכה.

אחרי פרק זמן שהרגיש כמו נצח, דודה הפקות בע"מ בלמה פיה והחתן עלה לשיר שיר שכתב לזוגתו לרגל החתונה.

הכלה ישבה על כסא גבוה וניגבה דמעה מהתרגשות.
לפחות הוא יודע לשיר!

ברקע היה שוב סרט מלווה בתמונות של החתן-כלה מימיהם הראשונים ביחד ועד לרגע החופה.

כשהשיר הזה הסתיים נשמנו לרווחה, חשבנו שזהו, אפשר לברוח, אבל לא!
דודה הפקות בע"מ היתה חייבת לשיר עוד שיר אחרון, הפעם זה היה "חלום עלי חלום קטן" ואני הרגשתי כלואה בתוך סיוט שלא נגמר!!!!

זו היתה חתונה מצויינת לדיאטה שלנו, כי אחרי המופע האמנותי הזה איבדנו את התאבון ונמלטנו כל עוד נפשנו בנו הביתה, לפני שהוגשו הקינוחים.

לא שאנחנו לא אוהבות משהו מתוק בסוף הארוחה, אבל פחדנו שברגע שנתיישב עם העוגה, דודה הפקות בע"מ תקח שוב את המקרופון בידה ואז כבר לא אוכל שלא להקיא.