בד"כ אני משתפת אתכם ברגעים המאושרים, או בקיטורים מפגרים, והחיים שלי נראים ססגונים ושמחים, וזה בד"כ נכון.
אבל יש את הרגעים האלו שעליהם בד"כ אני לא כותבת.
רגעים כמו עכשיו, בהם אני מאוד עצובה ומתגעגעת, ומנסה להזכיר לעצמי שידעתי תמיד שהקאובוי שלי כזה, אוהב לנדוד, נעלם לעיתים קרובות.
זה כיף להתגעגע כשזה לכמה ימים, זה נחמד אם גם כשהוא רחוק הוא מרבה להתקשר...
וככה זה היה בחודשים האחרונים מאז הגיע לארץ, ולפני כן כשדיברנו כמעט כל יום שעות על גבי שעות כשהוא היה עוד בחו"ל.
עכשיו כשהוא מרגיש בטוח יותר במה שבינינו הוא נעלם קצת יותר, צריך יותר זמן לעצמו.
לא דיברנו שבוע וחצי, הוא שלח רק SMS להגיד שהוא בסדר כשהתחלתי לדאוג והוא ראה שחיפשתי אותו כל הזמן.
אני יודעת שהוא אוהב אותי, אני יודעת שאם הוא לא היה מרגיש שיש לנו חיבור יציב הוא לא היה מרשה לעצמו להעלם ככה שוב, ועדין אלו הרגעים שבהם אני נלחמת בשדים הפרטיים שלי, בכל הפחדים, ואני תופסת את עצמי בכוח לא להתקשר, לא להציק, לתת לו את המרחבים שהוא צריך, ולדעת שרק ככה הוא ירגיש חופשי וירצה לחזור, כמו שהיה תמיד.
אז מה השתנה? למה פתאום זה קשה יותר?
אולי זו הכמיהה לבייבי משלנו שהוא נטע בי, והידיעה שהוא נעלם בדיוק כשאני מבייצת?
אולי זה הפחד שכמו שעזב את גרושתו ואת החברה המטורפת שהיתה לו, הוא יעזוב גם אותי?
ואז אני מזכירה לעצמי את מה שאני יודעת על מה שהיה לו איתן, על השקרים והטירוף וכל הסיבות שגרמו לו לעזוב אותן.
אני יודעת שהוא גבר של מערכות יחסים ארוכות, למרות שהוא פלרטטן בטירוף, ואוהב את הריגוש שבכיבוש, ואני יודעת שכשם שהוא צריך את החופש והמרחבים הוא גם זקוק לבסיס יציב שיחכה לו כשהוא שבע מנדודיו. ואני צריכה לזכור שהתחלנו ביחד לבנות בסיס, ושאני צריכה להרגע ולהיות בטוחה באהבה הזו ולדעת שבקרוב הוא יחזור, עם החיוך הגדול שלו והחיבוק הרחב והניצוץ הזה בעיניים והסיפורים שאסף בנדודיו.
וזה כל כך לא פשוט לחכות...
לפני 17 שנים. 26 במאי 2007 בשעה 11:32
