לוקחת אותך

כשאתה הולך על ארבעותיך, זה לא כי אתה כלבלב, אלא כי אתה עוד תינוק שלא למד ללכת. אני הולכת, ואתה זוחל אחרי כפות הרגליים שלי, פוחד לנתק את המבט כדי שאני לא אעלם לך פתאום. אני לא אעלם לך, חמוד. בוא, בוא אלי. כפות הרגליים הן בכלל עניין של חיים ומוות, כי הן מגלמות אותי ויש עליהן תמרורי תאורה אדומים. אתה אוהב אדום, נכון? זה טבעי טפשוני. זה כי אדום הוא הצבע הראשון שכל תינוק אוהב. אדום. זה מסקרן אותך עכשיו אתה מתקרב להעביר כף יד על הלק המבהיק, מלטף את הבהונות בעיניים נוצצות. אני מחליקה רגל ומלטפת אותך בה, מדגדגת קצת. זה מאוד נעים לך ואתה הולך אחרי עד שאני יושבת לי בכורסה. אתה מניח את הלחי המתוקה שלך על כף הרגל. הנשיקות שלך מתחילות קטנות והופכות להתפלשות שמחה. אני מתכופפת, מחזיקה אותך בסנטר, מתבוננת בך בעיניים ובלי מילה דוחפת לך בוהן לפה. לא חייבים ציצי, תינוק, גם בוהן זה נהדר, כשאתה ככה זוחל למטה. ועכשיו לא להפריע לאמא לקרוא ספר, קטן. ילד טוב שלי.