לוקחת אותך

כשאני כועסת עליך, לא ממש רואים את זה בהתנהלות שלי ובדיבור. אני לא באמת כועסת עליך, אני פשוט לא מרוצה. אני מסבירה לך שככה לא מתנהגים, אבל אני רואה שאתה לא ממש מבין. ככה זה ילדונים קטנים.
אז אני קוראת לך אלי, מסבירה לך שכדי שתבין אני צריכה להעניש אותך. יש לי זמן וגם סבלנות, ואני מסבירה לך שוב שככה לא מתנהגים. אני מורידה לך את המכנסיים ואז את התחתונים, משכיבה אותך על ירכי כשהישבן שלך בולט לבן מולי. אני אומרת לך שאם לא הייתי אוהבת אותך לא הייתי מענישה, וגם מצטטת את "חושך שבטו שונא בנו". היד שלי עדיין מלטפת את פלחי הישבן הלבנים שלך כשאני מסבירה, ואז עולה באויר ונוחתת. חזקה. מפתיעה. סימן אדום נצרב בישבן שלך. עוד כמה וכמה כאלה מצטרפים, מאדימים את הישבן שלך כולו. אני חשה את הצריבה, את הקפיצה במכות האחרונות. מספיק. עכשיו אני מקימה אותך, מבקשת ממך להתלבש וללכת לעונש בחדר. לחכות עד שאבוא. אתה הולך מבוייש לחדר, ואני מנגבת עם כף היד את הטיפות הזרע הקטנות שטיפטפת עלי. זה מפחד? מחרטה?
כשאני אבוא לחדר אחרי שעה תהיה זקוק לי כל כך. אני אשאל אותך אם אתה מצטער שנהגת כך, ואתה תגיד שכן. אני אשאל אם תוסיף לנהוג כך, ואתה תבטיח שלא. אני אשאל אם אתה רוצה חיבוק עכשיו, ואתה תבוא כולך לוהט ונזקק אלי, כדי שאעטוף אותך ואלחש לך שאני אוהבת כל כך. אהוב שלי. ילד טוב.