אדון לעצמי

תמיד תהיתי איזה סוג של הנאה אנשים מפיקים מלעמוד ולהתבונן על הכלובים השונים בגן החיות.
אפילו החיה האצילית ביותר, כאשר היא כלואה בכלוב ואינה חופשיה לחיות כפי שנועדה לחיות, אינה אלא מחזה מדכא.
לחשוב שאותה חיה, לו היתה חופשיה, היתה יכולה לנוע בפראיות בעולם.
לטרוף או להטרף, כפי שהטבע ציווה.
אם תצליח לעמוד אל מול איתני הטבע, לשרוד נגד יריביה הטבעיים והפנימיים, ולצאת שולטת, יהיה זה כי זוהי אכן חיה אצילית ונעלה,
ולא כי הפרידו אותה מן העולם והאכילו אותה משגיחים חסרי מורא.
חוסר האונים של הצפיה מהצד, מבלי היכולת לפתוח את הכלוב ולשחרר את אותה חיה אצילית חזרה אל הטבע הפראי, היא מה שמרחיקה אותי פעם ועוד פעם מגני חיות, וממקומות דומים אליהם...