אדון לעצמי

לא יודע למה, מה קרה פתאום במהלך שתי הדקות האחרונות, אבל פתאום הרגשתי משהו בבטן שרוצה לצאת החוצה.
כמו טיפות קטנות שמטפטפות לי מקצות האצבעות על המקלדת, ונאספות להן לאט בנקודה אחת. צורה מתחילה להווצר, שהופכת לשלולית, ואז לאגם קטן, ומהר מאוד למפל אימתני שסוחף ושוצף ומוציא יחד איתו את כל הלהט והרגש שרצה לפרוץ החוצה.
עכשיו אני פתוח שוב, כותב, אבל לא באמת מדבר או יוצר מילים, אלא ממלא נהרות וימות, כובש את הקרקע ברצונותי ומשעבד אותה להוביל אותי בכיוון שאני רוצה ולאן שאני רוצה. דבר לא יכול לעמוד בדרכי כרגע, אני לא עוצר ולא מחכה לאף אחד ולאף אחת. אם אתם מפחדים ממני, סורו מדרכי. אם אתם אוהבים אותי, הצטרפו אלי ואסחוף אותכם איתי למקומות נפלאים, אל מעבר לאופק, לאן שמעולם לא ראיתם, לא דמיינים, ולא האמנתם שתוכלו להגיע.
כרגע העולם יפה לדעתי. אם אני בוחר בטוב, אשקה אותו ואטפחו, אגדל עצים ושדות, ארווה צמעונם של ידידים ותאבונם של מכרים.
אולי תיכף ארגיש אחרת. לו רק אחשוק בכך אוכל להפוך את כוחי להרסני. למחוק יערות שלמים, למוטט הרים וערים, ולרצוח ללא רחמים.
לא אבטיח ובטח לא אקיים. אני מי שאני. אני מסתורי אך גלוי, מוכר ונעלם, וזוהי תעלומתי. אין לי ספק שכל מי שנשאל, יאמר כי זוהי משיכתי, אך אין לי בכך ולו מעט עניין.
וכל זאת החל הרי רק בטפטוף קטן.